הילד וההורה שבתוכנו: למה באימון חוזרים לבית הגידול, ולא מחפשים אשמים

קטי טייב מאמנת

לפני יומיים (2)

זמן קריאה 3 דקות

כשאני מזמינה מתאמנת או מתאמן לחזור לרגע אל הילדות, אל הבית שבו גדלו, אני רואה לפעמים שמשהו נעצר. הנשימה מתקצרת, הכתפיים עולות, ומגיע המשפט: "אבל ההורים שלי עשו את המיטב שלהם." או: "אני לא באה לכאן כדי לדבר נגד אמא שלי."

אני מבינה את זה. באמת. ולכן אני רוצה לכתוב היום על השאלה: למה בכלל חוזרים לשם? ומה אנחנו באמת מחפשים כשאנחנו מתבוננים בבית הגידול שלנו?

בית גידול: האדמה שבה צמחנו

אני אוהבת את המילה "בית גידול". היא מזכירה לי שגם אנחנו צמחנו באדמה מסוימת. היו בה כמויות מסוימות של אור, של מים, של מגע ושל מילים. שני זרעים מאותו סוג יכולים לגדול אחרת לגמרי, רק בגלל המקום שבו נשתלו.

נניח ששני אנשים מקבלים בדיוק את אותה הזדמנות: לפתוח עסק משלהם. הראשון מרגיש התרגשות בכל הגוף. בשבילו זה הדבר הכי מדהים שיכול לקרות. השנייה מרגישה כיווץ בבטן, הלב דופק, והראש כבר מונה את כל מה שעלול להשתבש. בשבילה זו סכנה.

מי מהם צודק? אף אחד. ההבדל לרוב לא נמצא בעובדות. הוא נמצא במה שכל אחד מהם למד, הרבה לפני שהיו לו מילים: האם העולם הוא מקום בטוח לנסות בו? האם מותר לטעות? מה קורה כשרוצים משהו גדול? אולי בבית אחד שמעו "קדימה, תנסה, מה כבר יכול לקרות", ובבית אחר שמעו "תשמרי על מה שיש". מכאן נולדים האופטימיות והחסימה, האומץ והזהירות, שאנחנו נושאים איתנו עד היום.

"אני לא רוצה לפגוע בהורים שלי"

הפחד הזה אמיתי, ויש בו הרבה אהבה ונאמנות. יש מי שחושבים שאם יגידו בקול משהו שכאב להם בילדות, הם בוגדים בהורים. יש מי שרואים באימון מעין משפט, שבסופו מישהו יוצא אשם.

אז אני רוצה לומר בבירור: באימון אנחנו לא מעמידים את ההורים לדין. הם בכלל לא בחדר. ואנחנו לא מחפשים מי אשם.

אנחנו מחפשים משהו אחר לגמרי.

הילד וההורה שחיים בתוכנו

הנה הדבר שהכי חשוב לי שתיקחו מהמאמר הזה: בית הגידול לא נשאר מאחור. הוא עבר לגור בתוכנו.

בתוך כל אחד ואחת מאיתנו חי ילד פנימי, או ילדה פנימית. הם מרגישים, הם צריכים, ולפעמים הם קיבלו החלטות בגיל חמש: "עדיף לא לבקש", "אם אהיה בשקט, יאהבו אותי", "לא בטוח לרצות יותר מדי".

ובתוך כל אחד ואחת מאיתנו חי גם הורה. זה הקול הפנימי שמדבר אלינו בטון שלמדנו. לפעמים הוא מבקר, לפעמים מזהיר, לפעמים מודאג, ולפעמים הוא מעודד ומחבק.

כשאני עומדת לפני צעד חדש ושומעת בפנים "מי את חושבת שאת?", זו לא אמא שלי שמדברת עכשיו. זה ההורה הפנימי שלי. ומי שמתכווצת כשהיא שומעת את זה, זו הילדה הפנימית שלי. ההתבוננות באימון היא בדיוק בזה: במה שקורה היום, בתוכי, בין הילדה וההורה שחיים בי.

ולכן השאלה היא לא "מי אשם?" אלא "מי מנהל אותי עכשיו?"

הרגע שבין גירוי לתגובה

לפעמים הילד/ה שבתוכנו עדיין מנהלים לנו את המציאות. מישהו מרים את הקול בישיבה, ופתאום אנחנו שוב בני שבע. מגיעה הזדמנות, ומשהו בפנים אומר "לא, זה מסוכן", עוד לפני שבדקנו. אלה התגובות האוטומטיות. בהן הילד/ה הפנימי/ת מנסים להגן עלינו, בכלים היחידים שהיו להם אז.

באימון אנחנו עוצרים ברגע הזה, הרגע האחד שבין גירוי לתגובה. דרך הנשימה, התחושות בגוף, תשומת הלב לשפה והחזרה לזיכרון, אנחנו פוגשים את הילד/ה. ואז מזמינים לחדר את מי שאני קוראת לו "המבוגר/ת המיטיב/ה": הורה פנימי חדש, שאנחנו מגדלים בעצמנו. הורה שיודע להרגיע, לחבק, לתת רשות ולומר: "אני כאן. עכשיו את/ה לא לבד."

זה הריפוי. אנחנו לא משנים את העבר. אנחנו משנים את היחסים שבפנים. וכשהילד/ה שבפנים מרגישים שיש מי שמחזיק אותם, הם כבר לא צריכים לאחוז בהגה. ואז אפשר להגיב ממקום בוגר ומדויק, ומשם חוזרות תחושת השליטה, החוסן והמסוגלות.

ומה עם ההורים האמיתיים?

יש כאן משהו מפתיע. לפעמים, כשאנחנו מפסיקים להזדקק לכך שההורים שלנו יהיו אחרים ממה שהם, נפתח מקום חדש. מקום שבו אפשר לראות גם אותם כילדים שגדלו בבית גידול משלהם. ההתבוננות פנימה לא חייבת להרחיק אותנו מהם. לעתים היא דווקא מאפשרת יותר חמלה, כלפיהם וכלפינו.