הרגע שבין גירוי לתגובה: שם מתחיל השינוי
כולנו מכירים את זה. מישהו אומר משפט אחד, לפעמים אפילו בלי כוונה רעה, ועוד לפני שהספקנו לחשוב – כבר הרמנו את הקול, נעלבנו, טרקנו דלת, או בלענו את המילים וחזרנו הביתה עם כאב בטן. אחר כך, כשהסערה שוככת, מגיעה השאלה המוכרת: "מה קרה לי? זה בכלל לא מי שאני רוצה להיות".
התגובה האוטומטית: מנגנון ישן שעושה את העבודה שלו
בכל רגע ורגע אנחנו יכולים להגיב באופן אוטומטי – להתרגז, להילחץ, לכעוס, לבכות. התגובות האלה לא נולדות משום מקום. רבות מהן הן החלטות ישנות, ילדיות, שקיבלנו לפני שנים רבות כדי לשרוד. הגוף זוכר. כשמשהו בהווה מזכיר לנו – בטון דיבור, במילה, במבט – תחושה מוכרת מהעבר, הגוף מגיב כאילו זה קורה עכשיו. הזמן מתכווץ, והעבר מנהל את ההווה.
אני לא רואה בתגובות האלה "תקלה" שצריך לתקן. הגוף שלנו לא תוקף אותנו; הוא מנסה לשמור עלינו בדרך היחידה שלמד. אבל מה ששירת את הילד או הילדה שהיינו, לא תמיד משרת את האישה או האיש שאנחנו היום.
ויש גם אפשרות אחרת
בין מה שקורה בחוץ – הגירוי – לבין מה שאנחנו עושים – התגובה – יש רגע. לפעמים הוא קצר כל כך שנדמה שאינו קיים. אבל הוא שם. ברגע הזה אפשר לעצור ולהקשיב: לרצונות העמוקים שלנו, לערכים שלנו, למי שאנחנו רוצים להיות. ומשם להגיב ממקום מדויק.
זה הקסם של ההקשבה. הרגע האחד שבין גירוי לתגובה הוא בדיוק מה שאנחנו מרחיבים, צעד אחרי צעד, בתהליך האימון.
איך מרחיבים את הרגע? שלושה שערים
באימון להקשבה אנחנו עובדים דרך תשומת לב לשלושה דברים:
הנשימה. ברגע של הצפה, הנשימה היא הראשונה להיעצר. עצם השאלה "אני נושמת עכשיו?" כבר פותחת מרווח קטן.
התחושות בגוף. כיווץ בבטן, חום בפנים, מחנק בגרון. הגוף מדבר הרבה לפני שהשכל מבין. כשאנחנו מזהים את התחושה, אנחנו נסחפים אחריה פחות.
השפה. מה אני אומר/ת לעצמי ברגע הזה? "אף פעם לא מקשיבים לי", "תמיד אני אשמה"... המילים שאנחנו בוחרים יוצרות את המציאות שלנו.
נניח ש...
נניח שבישיבת עבודה מישהו מבקר את ההצעה שלך מול כולם. התגובה האוטומטית יכולה להיות להתגונן בחריפות, או לשתוק ולהתכווץ. עכשיו נניח שאת מצליחה לעצור לשנייה אחת: לשים לב שהנשימה נעצרה, שהבטן התכווצה, ושבראש כבר מתנגן משפט מוכר מפעם. ומתוך ההבחנה הזו לשאול: מה אני באמת רוצה כאן?
אולי להבין את הביקורת. אולי לבקש לדבר על זה בהמשך. אולי לומר בשקט ובבהירות שאת לא מסכימה. כל אחת מהאפשרויות האלה היא בחירה – ולא תגובה של מנגנון.
תרגול קטן להיום
בפעם הבאה שמשהו "מקפיץ" אתכם:
עצרו. גם דקה אחת מספיקה.
קחו נשימה עמוקה, ועוד אחת.
שאלו את עצמכם: מה אני מרגיש/ה בגוף עכשיו? ממתי אני מכיר/ה את התחושה הזו?
ורק אז: איך אני רוצה להגיב, מתוך מי שאני רוצה להיות?
אל תצפו שזה יצליח בכל פעם. הקשבה היא מיומנות, והיא מתפתחת עם הזמן – בסבלנות, ובעדינות כלפי עצמכם.
מה מקבלים מזה?
ממקום של הקשבה נפתחת האפשרות לראות את המצב בצורה מלאה – בוגרת, מבינה, אחראית ורגישה – ולבחור את התגובה הנכונה. תגובה כנה ממקום בוגר מחזירה אלינו את תחושת השליטה, החוסן האישי והמסוגלות. לא משום שהמציאות השתנתה, אלא משום שאנחנו כבר לא אותם ילדים חסרי אונים. היום יש לנו כלים.
רוצים להרחיב את הרגע הזה בחיים שלכם?
אם אתם מזהים אצלכם תגובות אוטומטיות שחוזרות על עצמן, אני מזמינה אתכם לשיחת היכרות, שבה תחוו מרחב של הקשבה. אפשר להתקשר אליי: 053-7317662, לכתוב לי בוואטסאפ (wa.me/972537317662) או במייל: ktayeb8@gmail.com.
ואם מתחשק לכם להתחיל לבד, מהבית – שיעור מספר 1 בקורס האימון הדיגיטלי, "עוצרים לדקה", מחכה לכם כאן באתר.
קטי טייב
מאמנת להקשבה & טרנספורמציה
053-7317662
תגובות