מתי בפעם האחרונה שכאב לכם הגב שאלתם את עצמכם את השאלה הבאה:
"מה מתחולל בנפש שלי שבגללו הגב שלי כואב כל כך?"
המושג "גוף-נפש" נהיה שכיח מאוד בחברה המערבית בשנים האחרונות. כיום יש יותר ויותר אנשים שבוחנים את הקשר בין כאביהם הפיזיים לחיי הרגש שלהם.
מקובל מאוד לשמוע שאנחנו חיים בחברה שופעת מתחים, ולכן פעמים רבות אנחנו מייחסים את הכאבים בגוף למתחים הללו. אולם זהו לא ההסבר המלא. בספרו: "ריפוי הכאב הכרוני" מצא ד"ר ג'ון סארנו יחס ישר בין כאבים כרוניים לטראומות ילדות שלא טופלו.
בפוסט בשם "נטישה" שפרסמתי כאן לא מזמן כתבתי כי במהלך שיעור בדמיון מודרך ו-NLP חזרתי לגיל שנתיים, גיל שבו חוויתי נטישה. באותה תקופה החלה אצלי סחרחורת שנמשכה כמה ימים (ורטיגו) והשביתה אותי מכל פעולה. לוורטיגו הצטרף כאב גב שתקף אותי מדי פעם בעבר מבלי שהבנתי מה הסיבה לבואו. בזמנו, שייכתי את הכאב הפיזי למתח נפשי שהיה סביב פעולה כלכלית לא מוצלחת ולא לזיכרון שעלה.
בשנת 2016 נסעתי לאיטליה ומצאתי את עצמי בארץ יפהפייה עם נופים מרגשים בעודי סובלת מכאב פיזי חריף. בצד הימני של הגוף שלי היתה נקודה בגב שהמטפל הסיני שלי קרא לה נקודת ייחוס. בכל פעם שבעבע בתוכי זעם בלי שהוצאתי אותו החוצה, הגב שלי היה מתחיל לכאוב.
לא היתה שום בעיה בשלד או כל בעיה פיזית שיכלה לתת לזה הסבר. בכל פעם מחדש השריר בישבן הימני התקצר, ובתגובה תקפו אותי כאבים שיכלו להימשך ימים שלמים ולעתים מספר שבועות. טופלתי בכל מיני טיפולים אלטרנטיביים שהקלו על הכאב עד שהוא נעלם, אבל עם הזמן הכאב חזר.
שמתי לב שהכאב חוזר במיוחד על רקע מתחים שהתגלעו ביחסיי עם אימי. היו אלה מצבים שגררו כעס מאוד גדול מצדי שלא הובע במילים אלא נאגר בתוכי, ובעצם הופנה כלפי עצמי.
הטיפולים האלטרנטיביים נתנו לי מזור בכאב המקומי (הודות להזרמת דם אל השרירים על ידי חימום, עיסוי ושמנים), אבל מקור ההתפרצות שלהם וההחלמה היו מבחינתי אקראיים ולא ברורים. היו פעמים שבהן טופלתי על ידי כירופרקט והכאב הופחת, אבל בפעם אחרת אחרי טיפול הכאב נותר כשהיה. כיום אני מבינה שהתייחסות לכאב הפיזי פוגגה את הכאבים המקומיים, אבל לא טיפלה בשורש הכאב הרגשי.
במשך תקופה ארוכה הייתי עסוקה בכאב הפיזי ולא התייחסתי לכאב הרגשי. מעת לעת הכאב הפיזי חלף, אולם בכל פעם שרגשותיי סערו עלי מחדש, הוא הופיע שוב.
על פי ד"ר סארנו, כיוון שהמוח מנסה להגן על הנפש מפני התפרצות רגשית של הילד הפנימי, הוא מזרים לשרירים באופן מכוון כמות דם מעטה מהרגיל - עד אשר נוצר כאב פיזי שמאפשר הסחת דעת. חוסר החמצן בשרירים גורם לכאבי גב, צוואר וכתפיים וכאבים כרוניים נוספים שחוזרים כל תקופה מסוימת.
אם אתם מזהים כאבים כרוניים שחוזרים על עצמם, כדאי לבדוק מהם הרגשות שאתם פוגשים לפני שמתעורר הכאב והאם חוויתם טראומה* בילדות שלא טופלה ומבקשת להגיע למודע.
ד"ר סרנו מציין כי ישנם אנשים שעצם המודעות לטראומה שהם חוו, מייצרת עבורם ריפוי. לדבריו, עצם ההכרה בפגיעה או בכאב שנוצר בעבר, ההסכמה לראות את הכעס, הבושה וחוסר האונים יכולה לרפא.
חלק אחר מהאנשים לא מצליחים להתמודד עם הכאבים הכרוניים רק על ידי קריאת הספר או המודעות לטראומה או הכאב הרגשי, עבורם נדרש להתחיל טיפול או אימון כלשהם שיאפשרו להם להעלות את הזיכרונות הכואבים ולהרגיש מחדש
את הרגשות ולטפל בהם במסגרת מיטיבה. אני משתייכת לקבוצת האנשים זאת. את הספר קראתי לפני שנתיים, ולמרות המודעות שלי לטראומה שעברתי, אני עדיין מוצאת את עצמי "נופלת" או תוקפת את עצמי כאשר איני מבטאת את הכעס בתוכי.
ככל שאני מסכימה לפגוש את חוסר האונים, את הבושה, האשמה, הכעס והזעם שנמצאים בגוף ולתת להם מקום, להיות איתם ולחוש אותם עד הסוף - אני מאפשרת לעצמי ריפוי פיזי ונפשי בו זמנית. כיום אני מזהה באופן כמעט מידי את הרגשות הללו ואת הכאב הפיזי שמתעורר יחד איתם, ומצליחה יותר ויותר לנהל את השיחה הפנימית שכוללת מתן תשומת לב לרגשות ולתחושות שעולים בי. כיום, אני מאפשרת לעצמי יותר לוותר על התקיפה העצמית הפיזית, לשחרר את הרגשות מוקדם יותר ועל ידי כך להימנע מהסלמת הכאב ואפילו להביא לשחרורו המיידי.
ד"ר סארנו מציין מאפיין נוסף לאנשים שנוטים לסבול מכאבים כרוניים. לתפיסתו, אנשים אלה לרוב יהיו אנשים מצפוניים, אחראיים, כפייתיים ופרפקציוניסטים. אם אתם שייכים לקבוצת אנשים זו, זוהי הזדמנות לפגוש את הילד/ה בתוככם שעדיין מציית למערכת חוקים מחמירה וחסרת גמישות ולאפשר ריפוי של הדרישה הפנימית הזו מלהיות מושלם או מושלמת.
"בחברה שלנו עדיין יותר מקובל לסבול מכאבי גב ודלקות במעי, זה מתקבל על הדעת כלגיטימי יותר מאשר להזדהות עם בעיות רגשיות של כעס וחוסר אונים", אומר ד"ר סארנו. הרבה אנשים יעדיפו לטפל בכאב פיזי, לעבור מרופא לרופא, לשלם ממיטב כספם ולעתים אף לעבור ניתוחים מאשר למצוא דרך אלטרנטיבית לטפל בכאב הרגשי.
הכעס וכאב הגב אצלי מתחילים בחוויה הפנימית שלי "שאמי לא נותנת לי גב". זו חוויה ילדית שעדיין מבקשת ביטוי בתוכי. כמובן שאין לה קשר למציאות היום, ועם זאת היא יכולה עדיין להפעיל אותי. מדי פעם אני ממשיכה לפגוש בתוכי את אותה ילדה שמשוועת לתמיכה של אימי במי שאני, במחשבות שלי, בפרסומים שלי, בדעות שלי ועוד. אותה ילדה מסוגלת עדיין לקחת פיקוד ולכעוס כאשר המציאות מאכזבת אותה.
כשפרסמתי את הפוסט "תולה את הכביסה המלוכלכת בחוץ" פנתה אליי קרובת משפחה אהובה וכתבה לי בין היתר כך:
"לרוב, אנשים שנחשפו לאלימות הם אלימים בעצמם, ואילו את יצאת כל כך עדינה ורגועה, לפחות ככה זה מרגיש".
אותה קרובה ייצגה בצורה מדויקת את מה שאני עושה. על אף שאני כל כך מתנגדת לאלימות ולא רוצה לנהוג בצורה כזו באף אדם, לא פעם אני תוקפת את עצמי. הכעס לא נעלם אם הוא לא מטופל. הכעס נוכח בגוף, ויש למצוא את הדרך לשחרר אותו, אחרת הכאב הרגשי יהפוך לכאב פיזי.
באופן אישי למדתי שהדרך שלי לריפוי היא להפריד בין האישה הבוגרת והעצמאית שבי, שיכולה לדאוג לצרכיה, לבין הילדה שמבקשת "לקבל גב" שקיימת בתוכי גם היום, וללמוד למלא את הבקשה הזו בעצמי לעצמי.
הבנתי שעלי לתמוך בעצמי, בהחלטות ובדעות שלי, ולדבוק באמת שלי גם אם היא אינה מקובלת ואולי אף מבהילה את בני משפחתי ו/או אחרים בחיי. למדתי שברגע שאני נותנת גב לעצמי, אני משחררת את הזעם והכעס של הילדה, ואיני צריכה יותר את כאב הגב כדי שיסיח את דעתי מרגשותיי ואת הורטיגו שיפיל אותי למשכב.
מתוך כך, שימו לב מה מייצר אצלכם את הכאב הפיזי ומתי רגשותיכם חזקים כל כך עד שהמוח שלכם מייצר חלופה לכאב הרגשי בצורת כאב פיזי.
ולסיום, אחת ההצעות שמוצגות בספרו של ד"ר סארנו היא "לדבר אל המוח בצעקות", זאת אומרת כדי לגרום למוח להבין שקיבלתי את המסר של הכאב ולגרום לו להפסיק את פעולתו, לצעוק עליו כדי שיפסיק את הכאב הפיזי. עם הפעולה הזו איני מסכימה, למרות שיש עדויות של אנשים שזה שחרר אותם מהכאב. לתפיסתי, הגוף שלנו לא תוקף אותנו אלא מייצר את התנאים הטובים ביותר שהוא מבין כדי שנשרוד.
לכן ברגע שאני פוגשת כאב פיזי, אני קודם כל מודה למוח שלי על העזרה שלו. אני מבינה שהוא מאותת לי ורוצה לשמור עלי, שזה מנגנון הישרדותי שפיתחתי כדי לשרוד את ההצפה של הכאב הרגשי. ואז אני מסבירה לו שאין צורך שהוא יגן עליי באמצעות יצירת כאב פיזי שיגרום לי הסחת דעת, מאחר והיום אני כבר יודעת איך לטפל בעצמי. זוהי הדרך הנכונה עבורי.
לחיים חופשיים 😊 מכאבים.
קטי טייב
מאמנת להקשבה & טראנספורמציה
*טראומה היא מושג רחב עם הגדרות שונות. אני מגדירה טראומה כפחד מוות. הילד/ה בתקופת הילדות חווה חוויה שמשמעותה איום על הקיום. זה לא בהכרח מה שקורה במציאות, זו ההגדרה הסובייקטיבית של הילד/ה.
חשיפה יומיומית לאלימות מילולית היא טראומטית בעיניי, חרם כיתתי יכול להיחוות כטראומה, כך גם עדות למצבי חיים ומוות של הורים, אחים או מבוגרים מיטיבים. גם פציעה פיזית או שהות ממושכת בבית חולים או בבית החלמה יכולה ליצור טראומה. בדרך כלל הרגשות שיתלוו לחוויה כזו יהיו חוסר אונים, בושה, פחד, כעס ועצב.