חיפוש
  • קטי טייב מאמנת

נטישה


.1


אחד העקרונות באימון הוא לעסוק בשיחה במה שמתרחש בהווה, "בכאן ועכשיו", בכל מה שאנחנו פוגשים כרגע בחיינו.

ישנו כלל אצבע שאומר שאם פגשתי במציאות משהו ש"מוציא אותי מדעתי", עלי לחזור לעברי כדי לחקור מאיפה אני מכירה את התחושות והרגשות הללו, ולבדוק האם עולה אצלי זיכרון ילדות בהקשר הזה.


לפני כעשור למדתי דמיון מודרך ו-NLP. אחד התרגילים שקיבלנו בכיתה היה לחזור בזמן לארבע נקודות בחיינו, ללא הנחיה ברורה לגבי הגילים שעשויים לעלות.


הגיל האחרון שעלה אצלי היה שנתיים. נזכרתי באשפוז שלי בבית החולים בגיל הזה. ממש ראיתי את החדר שבו שכבתי, את האחיות העוברות שם ואת המכשירים השונים. מאחר ולא הייתי מאושפזת בשל מחלה אלא בשל כוויה, כנראה שהייתי בחדר נפרד מהילדים החולים.


אחד המשפטים שעלו בזיכרוני בתרגיל היה מתוך שיחה שהתנהלה בין שתי אחיות ונקלטה באוזניי: "הילדה הזו כל הזמן לבד", אמרה אחת מהן לחברתה, והוסיפה: "כמעט אף אחד לא בא לבקר אותה".


באותו יום בקורס, עם העלאת הזיכרון, נפרץ בתוכי סכר של דמעות. דמעות החלו לזלוג על לחיי במשך דקות ארוכות מבלי שיכולתי להפסיק את הזרם. יצאתי מהכיתה ובכיתי ובכיתי. לא הבנתי בכלל מה קורה לי ומדוע אני בוכה כל כך הרבה. היה זה בסך הכל זיכרון שעלה, לא משהו שעסקתי בו בעבר, לכן לא ראיתי מה "הביג דיל". בחלוף השנים סיפרתי לעצמי שבסך הכל אושפזתי בבית חולים ושהזמן, הגוף והרפואה עשו עבודה נפלאה כך שכיום כמעט ואין זכר לכוויה על פניי, מלבד צלקת קטנה שמסתתרת קרוב לאוזן.


2.


כמה שנים אחר-כך, על רקע שבר עמוק ביחסיי עם אימי ואחותי, מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותו זיכרון ובעיקר בוכה, בוכה ובוכה. בכיתי כאשר שהלכתי ברחוב ונזכרתי בזה, בכיתי בשקט בחדר כשאף אחד לא ראה, בכיתי במסדרונות, בנסיעה באוטו ובכל מקום אפשרי.


הרגשתי כאילו הדמעות הן מעיין נובע שאין סיכוי שיום אחד ייגמר. בהתחלה בכיתי כי לא יכולתי להפסיק, אחר כך בכיתי מתוך הזדהות עם אותה תינוקת מבוהלת שנשארה לבד, ובהמשך בכיתי על חוסר האונים שפגשתי. וכאשר כבר הייתי בטוחה שזהו, מיציתי את הדמעות ואין יותר, בכיתי עוד קצת.


לבסוף מאסתי בבכי. מאסתי במפגש עם הילדה. על אף שחיבקתי אותה והחזקתי אותה בתוכי, היה נדמה שלא מספיק לה, שלא משנה כמה אני מחזיקה ואוהבת אותה, היא לא מאמינה לי. הבטחתי לה שאני נשארת, שלא אלך. אמרתי לה שהיא לא חסרת אונים, כי היום אני איתה.


אבל כלום, היא נשארה בשלה ולא התרצתה.


3.


בגיל שנתיים וחודש אושפזתי בבית חולים. היה זה לאחר מרדף לחיסול זבובים עם מגבת מטבח, רעיון שאימי העלתה בהיסח הדעת למשחק עבורי. בהנפת מגבת אחת העפתי את הפינג'ן מהאש, והמים החמים שמילאו אותו כדי להפוך לקפה נשפכו על פניי ועל חלק גופי העליון. אושפזתי לתקופה של כחמישה שבועות. בדיוק חודש לפני כן ילדה אימי את אחותי.


היה זה בראש השנה. הבית היה מלא אורחים. אבא ביקש קפה. אמא אמרה שבראש השנה אסור להכין שום דבר שחור ולכן היא לא מכינה קפה, אבל אחרי הבעת מורת הרוח שלו (דרך יפה לתאר את הכעס שהפגין כלפיה, שכלל הטחת מילים לא מחמיאות) היא העמידה את הפינג'ן.


עד אותו תרגיל בקורס ומפץ הבכי שבא בעקבותיו אפסנתי את זיכרון הילדות הזה עמוק בתוכי. לא ייחסתי לו חשיבות ולא הבנתי את עומק השפעתו על חיי. אך החל מאותו רגע התחלתי לעסוק במה שקרה לילדה באותם חמישה שבועות ובעיקר ברגשות שעלו מאותה תקופה.


4.


לא קל היה לפגוש את אותה ילדה. השהייה בבית החולים (כיום אסור להשאיר ילד/ה בבית החולים ללא השגחה של אחד ההורים. בעבר זה היה שונה) עשתה משהו לילדה הזו, לגוף שלה. הפחד, הייאוש וחוסר האונים התיישבו בגוף.

כל הרגשות הללו עלו בזמן המשבר שהתגלע במשולש שבין אחותי ואימי לביני. האופן שבו הגבתי למשבר היה תמוה בעיניי. מצאתי את עצמי נלחמת על אהבתה של אימי ופוגשת חוויית נטישה. זה הפתיע אותי, כיוון שכבר מזמן אינני תינוקת אלא אישה עצמאית.


יצאתי למסע כדי לברר את אותה תקופה, כדי להכיר מקרוב את אותו זיכרון שנחרת בגופי ובנפשי. מתוך הבירור הזה שמתי לב לדפוס בחיי שחוזר על עצמו. פתאום הבחנתי במנהג שרכשתי לי כאדם בוגר: גיליתי שבכל פעם שאני מגיעה למקום עבודה חדש, אני צוברת בו ניסיון ומעמד, וכעבור שנתיים בתפקיד חשה שאני חייבת לעזוב. הייתי אומרת שאני משתעממת, שאין לי אתגרים, שאני רוצה משהו אחר. זה חזר על עצמו מדי שנתיים.


היה זה מנגנון פנימי שפעלתי לפיו ללא מודעות: עלי לנטוש את המקום לפני שיינטשו אותי.


הגילוי הזה המחיש לי עד כמה אירוע הכוויה בגיל שנתיים השפיע על עולם העבודה שלי. אבל הוא השפיע גם על תחומים נוספים בחיי. שמתי לב למשל שזה קורה לי גם עם חברות טובות. יצרתי עמן קשרים עמוקים וקרובים, ולאחר כשנתיים של יחסים פשוט עזבתי. שוב עזבתי לפני שיעזבו אותי.


הנטישה כחרב פיפיות: הפחד לפגוש את הנטישה יצר בתוכי דפוס של נטישה עצמית. ההבנה הזאת חידדה אצלי את הסיבה לחוסר יכולתי להישאר ביחסים קרובים. הבנתי שבכל פעם שאני נוטשת, אני בעצם כמו מקדימה את הצעד ש"אמור להגיע", הצעד שבו יינטשו אותי. זה הפחיד אותי עד כדי כך שהעדפתי לעשות את זה בעצמי.


בשל הפחד להיפגע, לא אפשרתי לעצמי לפתח יחסים קרובים. לא אפשרתי לצד השני ביחסים לקבל אותי עם הקושי, העצב והכעס ובדרך זו נטשתי את עצמי. (בעולם העבודה לא אפשרתי לעצמי ליהנות מפירות עמלי. ברגע שהתחלתי לפתח יחסים של אמון, קרבה וידיעה שאפשר לסמוך עלי, ברגע שידעתי שאני יכולה לזכות בהעלאת שכר על עבודתי המסורה - הרגשתי שאני חייבת לעזוב.


הגוף שלי, שספג את הטראומה, ייצר קושי. כמו שעון ביולוגי מתקתק הוא החל להפעיל מעין מנגנון פנימי לתזוזה.


5.


כשחקרתי את עברי המשפחתי, גיליתי שאימי התייתמה מאמה בערך בגיל שנתיים. היה זה כחודש לאחר שאמה, סבתי, ילדה את תינוקה השביעי. האם שחזרתי את הטראומה של אימי כאפשרות לריפוי עבורה? לא אוכל לדעת זאת בוודאות אלא להציע את התפיסות הפסיכולוגיות הקיימות בנושא לגבי העברת טראומה בין- דורית.*


המפגש עם חווית הנטישה של אימי עורר אצלי חוויה דומה. אימי מצאה את עצמה נקרעת בין טיפול בתינוקת הקטנה שנולדה לה לבין הטיפול בילדתה שבבית החולים. חוויית הנטישה שלה שוחזרה. חוסר האונים מול הילדה בת השנתיים נותר בעינו, ובאותה נשימה התבצעה העברה אל הדור הבא, אליי.


נשאלת השאלה האם תופעה זו מופיעה שוב אצל ילדיי?


כאשר בני היה בערך בן שנה וחצי הוא נפל למשכב עם חום גבוה שלא חלף. מחלתו נמשכה כמעט שבועיים, בעודי סטודנטית באוניברסיטה בתקופת מבחנים. באופיי אני בדרך כלל מאוד פרקטית, והתנהגות רגילה שלי הייתה לגשת למבחנים ולסמוך על בן זוגי שיטפל בו במסירות בזמן היעדרי.


באותה תקופה לא התוודעתי לכווייה שלי באופן מודע, אולם לא יכולתי לעזוב את בני לרגע. נשארתי לישון לידו, הפסדתי מבחנים והתנהגתי בצורה בלתי רציונלית. הרגשתי שיש איזה כוח ששולט בי ולא מאפשר לי לעזוב את בני.


אחרי שבועיים של חום, שבהם נשארתי לצידו, הוא הבריא ואני לא הצלחתי להבין מה "עבר עליי". היתה זו מעין חוויה חוץ גופית שבה הרגשתי שאין לי ברירה אלא להישאר לידו כל הזמן.


באותו זמן לא היתה בי מודעות לטראומה שחוויתי בגיל שנתיים, אולם הגוף שלי זכר אותה היטב והפגיש אותי עם הבהלה, הפחד וחוסר האונים שחוויתי דרך מחלתו של בני.


6.


הטיפול בילדה דרך העלאת הזיכרון בחדר האימון דרש להביא את הילדה הפעילה ואת המבוגרת המיטיבה. כדי לייצר חוסן פנימי היה צריך לפגוש את הייאוש ואת הבהלה, ובכל פעם מחדש לעשות צעד נוסף כדי לחזק את הילדה הפנימית. במציאות זה אומר להתנהל מול המשבר המשולש בהווה עם תשומת לב לקושי הנובע מהעבר, ולהזכיר לעצמי שהרגשות הללו הם לא מכאן ועכשיו.


הדרך לזהות אם מנגנונים כאלה מפעילים אתכם היא לבחון אם יש לכם דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם מדי כמה שנים. אפשרות אחרת, במידה ויש לכם ילדים ואתם נתקלים בקושי מולם, היא לבדוק את ההיסטוריה שלכם בגיל הזה.


והעיקר, כמו תמיד, זה לדעת שהצעדים הראשונים לריפוי הם התבוננות והיכרות עם חייכם שלכם.


קטי


* בכתבה בנושא שפורסמה ב"הארץ", כתבה אירית דולב כך: "התופעה הפסיכולוגית הזאת קרויה העברה בין-דורית. חוויות וטראומות לא מעובדות של ההורה, בעיקר מתקופת ילדותו, מועברות ממנו אל הילד באופן לא מודע, בחוסר שליטה מוחלט, כמו בתסריט ידוע מראש ובפרטים מחרידים בדיוקם.

התיאוריה הזאת מוכרת בפסיכולוגיה כבר כמה עשורים, אך משמעותה מתפענחת אט-אט. בשנים האחרונות נחקר הטווח הרחב של ביטויי התופעה, מהקשר שלה לאלימות של הורים כלפי ילדיהם ועד האופן שבו היא משפיעה על עתידם המקצועי של הילדים".

כדי לקבל נקודת מבט רחבה יותר על התופעה, אני מציעה לקרוא את המאמר המלא:

https://www.haaretz.co.il/misc/1.1193168






4 צפיות

כל הזכויות שמורות לקטי טייב 

Tel: 053-731-7662

קטי טייב מאמנת 

  • Facebook Clean Grey
  • Twitter Clean Grey
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now