תולה את הכביסה המלוכלכת בחוץ

.

לאחרונה אני משמיעה את קולי בפרהסיה, לא בחדרי חדרים או רק במרחב בטוח או מול חברה טובה. אני מפרסמת בפייסבוק את הסיפורים הלא מחמיאים למשפחתי ולא כולם אוהבים את זה. "לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ", אמרה דודתי לאימי בעקבות פרסומיי האחרונים, כך אמא מספרת לי בחיוך מבויש.

במשפחתי - הן המצומצמת והן המורחבת - הפרקטיקה של ההסתרה הייתה משנה סדורה. את המשפט: "אל תגידי לאף אחד, שלא יהיו בושות" שמעתי סביבי שוב ושוב. כילדה קטנה לא הבנתי מה זה בדיוק בושות, אבל בעידן הפייסבוק והאינסטגרם הנוכחי נדמה שכולם יודעים מה זה. אנשים מנסים לייצר את התדמית שיש להם חיים מושלמים בעוד שעל הקושי והכאב הם מדברים מעט, ואולי אפילו בכלל לא.

כך בדיוק גדלתי. דור אחרי דור נשמרו במשפחתי סודות, ועדיין. אם כבר מדברים אותם בתוך המשפחה, הם מסופרים בעצב ובקושי, ונחתמים בבקשה שלא לשתף אותם עם איש. לרוב, הסיבה לכך היא להימנע מלפגוע - לא לפגוע באדם, במשפחתו, בפרנסתו, ביחסיו עם ילדיו ועוד ועוד. אבל יש לכך מחיר.

הרצון לחשוף את סיפורי ילדותי נועד להוציא את זיכרונותיי מן החשיכה אל האור. בתהליך שאני עוברת ביני לביני יש לפרסום ערך רב. אני רוצה "שכולם ידעו", ולא סתם. זו הסיבה שבחרתי לכתוב הפעם על שתיקה. על המבוגרים שהיו בחיי כשהייתי ילדה ובחרו לשתוק - בני משפחה, חברים והשכנים שהיו האנשים הקרובים אלינו ביותר.

בבית ילדותי היתה אלימות. לעתים אלימות קשה. כולם הכירו אותה, אבל אף אחד לא פצה פה.

2.

חמש בערב. קצת לפני מוצאי שבת, כולם אצלנו. השכנים והשכנות וחלק מילדיהם עלו אלינו, לקומה השלישית, לכוס תה. אמא מתרוצצת בין פלטת השבת לבין העוגות. מבקשת ממני לעזור לה להגיש. כולם מפטפטים. מדי פעם נשמעים צחוקים. קולות של הנאה נישאים באוויר.

אבא יושב בראש השולחן, מחייך ומדבר. מזמין את האורחים לטעום מהעוגייה הזו ומהשנייה, ומפציר באימי: "תוציאי את השקדים שקניתי".

ניחוח הנענע מרחף באוויר כשאמא מוזגת תה חם לכוסות. אמא אופה נהדרת, והיא מקבלת מחמאות על כל ביס. כמו תמיד, הנשים מבקשות ממנה את המתכונים.

בין הגשת העוגות והבאת הכוסות לסלון מהמטבח, אני מסתובבת המומה. איני מבינה איך זה יכול להיות שהם יושבים שם כולם, אוכלים בהנאה, צוחקים ומפטפטים כאילו כלום. הרי רק לפני שלוש שעות נשמעו בבית שלי, ממש כאן, צעקות. הועפו חפצים ונשמעו איומים. כולם שמעו. אבל אף אחד לא אומר דבר.

3.

הם לא יכולים לטעון שהם לא ידעו. היתה פעם אחת שאבא רדף אחרי אמא ברחובות עם סכין שלופה ואיים לשחוט אותה. מזעזע, נכון? אבל כלום.

איני יודעת מה היו הסיבות לשתיקה. אנשים יגידו שאלו היו זמנים אחרים. אחרים יאמרו שהם לא רצו להסתכסך עם אבא, אבל מי הגן עלינו באותם ימים? אימי, אחיי ואני חיינו בחסות הפחד והבהלה.

הפעמים היחידות ששמעתי התייחסות לאלימות הייתה כאשר אמא היתה מתלוננת בחוסר נעימות ובהשפלה בפני האורחים: "שמעתם אותו, איך הוא מקלל?" ואז היו אומרים לו: "מנחם, קצת סבלנות, לא צריך להתעצבן".

כילדה, השתדלתי במשך שנים רבות שלא לעצבן אותו, שלא לעשות משהו שירגיז אותו. אבל עדיין, בכל פעם מחדש הוא התעצבן על משהו.

כמובן שהיה זה בלתי אפשרי למנוע את העצבים, אבל כילדה לא הבנתי את זה. נשאתי עמי לא רק את הפחד מהאלימות המתפרצת אלא גם את האשמה. אילו רק היינו מבינים אותו יותר ופחות מכבידים עליו, היה לו קל יותר, ואולי הוא לא היה אלים כלפינו. כך חשבתי.

4.

באחד מביקוריה אצלנו, השתוממה דודתי, אחותו הבכורה של אבי, מפיהוקיה של אמי.

"מדוע את מתעוררת מוקדם כל כך?" שאלה את אימי. "אין לי ברירה", השיבה לה אימא. "הוא רוצה שאני אכין לו קפה בבוקר לפני צאתו לעבודה. אני מנסה לחזור לישון עוד איזו שעה, אבל לא תמיד מצליחה להירדם חזרה".

בבית מזרחי הגבר הוא המלך. חלק מהכבוד שאימי חלקה לאבי התבטא בלהתעורר מוקדם בבוקר כדי להכין לו את הקפה שאהב.

כשדודתי שמעה על כך, היא יזמה שיחה עם אבי ונזפה בו על התנהגותו. למחרת אבא לא העיר את אמא, וכך היה בארבעים השנים הבאות.

שיחה אחת בלבד (!) שינתה את המציאות של אימי למשך ארבעים שנה.

כשאני חושבת על כך איני יכולה שלא לתהות: אולי אם מישהו היה עושה מעשה, היו נחסכות מאיתנו שנים של אלימות וטרור רגשי?

5.

אבא היה מסור מאוד למשפחתו. הוא לא היה אדם רע. אני מכירה את הצדדים הרכים שבו, את הצחוק ואת שירי האהבה הערבים של אום כולתום ופריד אל עטרש. כשהיה שר, התגנבו דמעות אל עיניו הכחולות.

אני זוכרת את הימים בהם רכב על אופניים (עוד לפני שזה היה "ירוק" ומיטיב עם הסביבה) ממכולת למכולת ברחובות דימונה הלוהטים כדי למצוא את המצרכים הדרושים במחיר הזול ביותר. הוא עבד קשה כדי לפרנס את המשפחה. אבל היה בו חלק אלים.

במבט לאחור אני משערת שאם מישהו היה אומר משהו ,פונה לרווחה או מציע לו לעבור סוג של טיפול בכעסים או אפילו משוחח איתו על הנזקים שיש בהתנהגות זו ובהשפעתה הקשה על המשפחה או מציע לנו עזרה כילדים חשופים לאלימות או תמיכה לאמא, אולי היה זה מביא לכך שהוא היה מטפל בכל הכעס והאלימות שכנראה היו חלק מילדותו. המציאות של כולנו היתה יכולה להיראות אחרת.

אני מוציאה את סיפוריי לאור כדי שידעו. כדי שהדברים יעוררו מחשבה. כדי שהם יאפשרו לקוראים להתבונן על חייהם ועל ילדותם, ולהכיר את הסיפורים שלהם. כדי שיידעו שאם הם נחשפו לילדות אלימה ועם השנים סיגלו לעצמם חיים ללא אלימות, האלימות לא נעלמה לשום מקום. היא מצויה בגופם, היא חלק מהם. שתיקה, היא שיתוף פעולה שממשיכה את מעגל האלימות. כשאני לא מספרת את החוויות שלי אני אלימה כלפיי. אני משתיקה את קולי שלי ונשים באופן רחב יותר נוטות לשתוק, לא לספר.

כיום אני כבר לא אותה ילדה חסרת אונים שגדלה בבית אלים. הסיפורים שעיצבו את ילדותי ואת מי שאני, אינם הסיפורים שמעצבים את מציאותי בהווה. הסיבה לכך היא היכולת שלי להכיר בילדה, לטפל בה ולדאוג לה, להיטיב איתה ולשמור עליה, להזכיר לה שהיא יכולה לשחרר את הסיפור שלה, שהיא יכולה ליצור סיפור חדש. היכולת שלי ליצור סיפור חדש נובע מההסכמה שלי להודות כי האלימות אינה לגיטימית. זה נשמע מובן מאליו אולם בשל השתיקה וההסתרה, אני כבוגרת הייתי צריכה לעבור תהליך של הכרה בחוסר הלגיטימיות של התנהגות אלימה. להסכים לכך שזה לא לגיטימי לשתוק ולהסתיר. חלק נוסף בטיפול היה לפגוש את הילדה ואת הבהלה שלה, את הפחד שעוד היה בגוף. חלק משמעותי היה לפגוש את הבושה ולהבין שאין לי במה להתבייש שזו הייתה המציאות שלי. חלק נוסף בטיפול ובריפוי הוא להבין כי האלימות נספגה בגוף ובכל מפגש בהווה עם חוויה שלי מהעבר, מתאפשר שחרור נוסף.

היום כבוגרת אני לא מוכנה לשאת כל אלימות במרחב שלי. כשאני פוגשת אנשים אלימים (לעתים רחוקות, יש לציין) אני לא נשארת בקשר איתם. יכולתי לגדול לאישה נפגעת אלימות כי זה מה שאני מכירה מהבית. יכולתי לדבוק בהתנהגות שראיתי מסביבי ולשתוק, אולם אני בוחרת לדבר.

6.

כשעובדים על אלימות באימון , החלק הקשה ביותר הוא להכיר באלימות שנמצאת בתוכנו. ההסכמה לשבור את מעגל השתיקה הכרחית לשחרור.

כשאני פוגשת אלימות במרחב הטיפולי, אני נדרשת לעבוד עם הרבה עדינות וחמלה. אני רואה את המבוגר/ת שיושב/ת מולי, ומתבוננת בו זמנית על הילד/ה שחי/ה בגופו/ה. הילד/ה שנפגע/ה מאלימות.

במידה והגבר או האישה פועלים כך מול ילדיהם, אני מעבדת יחד איתם את זיכרונות הילדות שלהם, מטפלת בילד/ה שנפגעו מהאלימות. יחד איתם אני מוצאת את הדרך לעבוד עם הגוף והנשימה, לזהות את המחנק, לזהות את הבהלה ואת חוסר האונים. אני מזכירה להם שבהווה הם לא חסרי אונים כפי שהיו בילדותם.

לדבר את האלימות זה חלק חשוב בתהליך הריפוי. אני מאמינה שבהסכמה לפגוש את האלימות ישנה אפשרות להשתחרר ממנה ולא להעביר אותה לדור הבא.

7.

אלימות מכל סוג אינה לגיטימית! היא פוגעת באנשים האלימים ובקורבנותיהם. שתיקה היא אלימות שלעתים קשה יותר לשאתה. היא משאירה אנשים ללא תקווה.

ולסיום אצטט את לואי ברנדייס: " אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר".

בפעם הבאה שאתם נתקלים בקול פנימי או חיצוני שמשתיק אתכם, עצרו לרגע. קחו נשימה עמוקה וזכרו שישנה אפשרות אחרת.

קטי טייב

מאמנת להקשבה & טרנספורמציה

053-7317662