מקשקשת למקלדת

הגירסה הקצרה.

כי אני רוצה.

__________________________________________________________________________

הגירסה הארוכה

למה בעצם לפתוח בלוג

אני רוצה לכתוב מילים ומשפטים שיכתבו על הדף ולא יגיעו לשום מקום. אני רוצה לפרסם את המילים כדי שאנשים יקראו אבל לא יחזירו אליי דבר. אני מדמיינת שאני באקווריום , שאני רואה הכל אבל לא שומעת קול. לא את הדברים הטובים ולא הביקורות או אפילו "פחות אהבתי". אני רוצה לכתוב את הפטפוטים שלי למקלדת מבלי לעשות חשבון, בלי לחשוב מה יגידו "זה מה שאת חושבת " או "איזה צד אפל יש בה, ממש לא רואים עליה" או "היא כזו מתוקה וחולמנית כמו דובון איכפת לי" אני לא רוצה כלום. אני לא רוצה את האהבה ובעיקר מה שהכי מפחיד אותי זה השנאה או ההוקעה. אם מישהו רוצה להרוג אותי אפשר לעשות זאת במילה. תנחשו איזו מילה.

אני רוצה לכתוב כי קולי רוצה להישמע. אני רוצה לכתוב כדי לשחק עם המילה, לגלגל אותה על הלשון ואז על הדף ואז להניח לה ללכת לדרכה. אני רוצה לכתוב כדי לשעשע את עצמי, כדי להוציא החוצה את המחשבות, את הפחדים, הרצונות, המאוויים, השמחות הקטנות והגדולות. אני רוצה לכתוב כדי להישמע ובאותו זמן המחשבה על כך מפחידה אותי, שמישהו עלול להקשיב. אני רוצה לבטא את עצמי מול הדף, לגלגל רעיון שנוצר מצירוף מילה למילה, להשאיר חותם או לא להשאיר כלל. אני רוצה לנוח. זה יכול לקרות אם אניח את המילה על הדף?

יש ימים בהם אני לא רוצה לצאת מהמיטה, אני רוצה להישאר בין השמיכות המחממות. לא לרצות שום דבר, לא לייחל לכלום, לא להודות על מה שיש. יש ימים בהם אני רוצה להיות רחוקה מכולם כדי להתקרב אליי חזרה. יש מילים שמסתובבות לי בראש של כעס ושנאה, מילים "לא יפות" כך אני חושבת ובכל זאת, דווקא אותן אני רוצה להוציא החוצה. שייצאו כבר מהראש שלי וישבו להן שם על הדף. רחוק.

אחר כך אני אקרא את המילים והן יביאו איתן פליאה, אבל לפני יהיה שחרור גדול, שהן לא כבר איתי. הן רחוקות ממני. כן ,כן ,כבר לא שלי .זהו. הן שם! של כולם. מרגע שהן יצאו אני לא רוצה אותן בחזרה. אני רק רציתי לפנות מקום למילים חדשות .

אז אני פותחת בלוג "מקשקשת למקלדת " ושם אני אכתוב את כל מילותיי היפות והמכוערות, הפוגעות והאוהבות, המקרבות והמרחיקות, כאלה מילים שאין להן "אבא ואמא", או לפחות שההורים שלהן לא ירצו להכיר בהן. ההורים יכולים לאמר:

"אנחנו לא יודעים מה קרה. אהבנו אותן כל כך. איך זה יכול להיות שלילדים שלנו האחרים יש מילים יפות ואוהבות".

לעיתים המילים שלי מדויקות ופוגעות כמו חץ למטרה, ומה אם אני הופכת להיות המטרה? האם הן יחזרו לפצוע ולפגוע בי?

לפעמים אני רוצה להסתתר בתוך אקווריום, שלא אפגע. אני רק אתבונן, אראה את הפנים, המחייכות, השמחות, הכועסות, הנעלבות, האדישות ואוכל לתת לפנים מילים משלי.

האישה הזו שם, שקשה לה עם המילים שלי, זו שכועסת עכשיו, זה לא בגללי אלו המילים שלי שהפגישו אותה עם הכעס בתוכה. המילים הדהדו את השנאה שהיא מעולם לא העזה להוציא החוצה כי אצלנו, אם את אישה, ואם את בת טובה, את לעולם לא תאמרי מילים כאלה בוטות. כך לא אשמע את הצעקה שלה, את הכעס שלה, כך אוכל להמשיך ולרוקן מתוכי את המילים, כשאני בתוך האקווריום שלי.

אני לא רוצה לפגוש מילה בדרכה חזרה, שום אחת. אני לא רוצה לשאול איך היה עבורכן להסתובב בעולם כך בחוץ. מי מצא אתכן, מי קרב אתכן ומי הרחיק. מי לא רצה בכלל להתקרב, מי העדיף להציץ והחליט שזה לא בשבילו. איך היה לכן להיכנס לגוף של אחרים ולשהות שם לזמן מה.

יש מילים שיהיו בטראומה. אני כבר יודעת. הן יבואו בוכיות:"לא האמנו שזה יכול לקרות " כך הן יאמרו. יש מילים שיגיעו מתרגשות:"היה עוצמתי כל כך, הרגשתי את הלב שלו פועם בחוזקה", יש מילים שיבואו שמחות:"זה היה מרגש, המשחק הזה בתוך הגוף החדש" ויש כאלה שישתקו. לא ישתפו. הן המילים שליבי יוצא אליהן, כי אלה מילים שותקות. קשה לשותקים. לא כאלה ששותקים מרוגע ונינוחות. השותקים מתוך האלם והאלימות. אלה המילים שחושבות שאין טעם לחבר משפט, ממילא הכל יישאר אותו דבר.

המילים המיואשות, אותי הן הכי מפחידות. אני רוצה להגיד להן:בואו, שתפו אותי. אל תביטו מסביב. לפעמים, צריך להקיא החוצה את הכל אחרת זה לוחץ על הקיבה והגרון. אני יודעת , אתן מנסות להישאר קטנות, לא לתפוס הרבה מקום. אתן מתפרקות לאותיות, עומדות אחת על ראש האחרת, מנסות לכופף את הראש, אבל כמה זמן אפשר להישאר כך? בסוף אתן נשברות או פשוט מתפרקות או מתפרצות החוצה בכעס, אז עדיף כבר שתהיו מילים משתפות.

ואם הגעתם עד כאן ובא לכם לכתוב כמה מילים משתפות משלכם

אתם מוזמנים .

קטי טייב , מאמנת להקשבה & טרנספורמציה . 053-7317662