להקשיב

שתיים וחצי, השמש לוהטת. הכביש השחור ריק ממכוניות, הרחובות ריקים מאנשים. מרגישה בתוך סרט אימה שבו נעלמו כל האנשים מהעולם. אני בשמלה לבנה שאימי תפרה, הבד לא נושם. בשתי ידיי מחזיקה סיר מלא מרק. אחותי הצעירה מחזיקה את הלחם שאמא אפתה וקופסת סלט סלק. יום כיפור. אין לי כח. הגוף חלש. זו פעם ראשונה שאני צמה ואני מנסה לחשוב רק על הצעד הבא. נראה לי שאני לא אצליח להחזיק מעמד.

כפות רגליי בוערות ומהכביש עולים אדים של חום. שקט. הציפורים מצאו להם מקום מחסה בין צמרות העיצים והחתולים שרועים מתחת לשיחים.

לא רציתי ללכת אבל אמא אמרה לי שכדאי לי.

סבא וסבתא מאוד ישמחו לפתוח את הצום עם מרק אמרה אמא. סבתא תיתן לכן דמי כיס ותוכלי לקנות את המכתביות החדשות שאת רוצה. חוץ מזה, כבר בישלתי, כל האוכל הזה ייזרק לפח בגללך.

מפצירה, משכנעת, מבטיחה. הבטן שלי מתכווצת וכל הגוף אומר "לא! ", אני שוב מעזה , אני לא רוצה. ביום כיפור, סבתא בטוח לא תיתן לנו כסף אני מציינת את מה שאני בטוחה שאמא יודעת, אבל אמא לא מרפה "יום כיפור זה יום למעשים טובים , את תעשי מעשה טוב, זה יירשם לטובתך למעלה.

צעדים קטנים אני אומרת לעצמי. יודעת שהדרך ארוכה . עשרים צעדים ואני מחפשת מקום לשבת, לנוח. אחותי מדברת , אני מזיזה את הראש, לא מצליחה להקשיב.

רק שהסיר לא ייפול , שנצליח להגיע לסבתא, משכנעת את עצמי בדיבור פנימי.

"ככה יעבור לך הצום מהר, את לא תרגישי את הזמן " אני מנגנת את המשפט בראשי שוב ושוב ולא מאמינה ששוב נפלתי בפח, ששוב האמנתי לה.

לאחר הליכה ארוכה אנחנו מגיעות. סבתא מופתעת לראות אותנו. אתן צמות? היא שואלת ולאחר שאנחנו עונות שכן, היא לא מגישה לנו מים. הגרון יבש, אני בקושי מצליחה לדבר. סבתא אומרת, אמרתי לה שהיא לא צריכה, שאני אכין כבר משהו. היא לא הייתה צריכה לשלוח אתכן בחום הזה. אני עונה, היא רצתה שיהיה לכם "עדה " , כדי לפתוח את הצום, סבתא מחייכת. "עדה" היא מילה חשובה בבית שלנו, יש לה ממש כוחות מיוחדים על כולם.

בדרך חזרה אני מנסה לעצור את הדמעות, אני מרגישה מרומה. אין לי שום התרוממות רוח כתוצאה מהמעשה הטוב והזמן לא עבר לי לאט, בנוסף כל הגוף כואב לי.

****** ******* ******* ******* ****** ****** ****** ****** ******

הקשבה. הקשבה לעצמי, לקול הפנימי, לאינטואיציה, לרצון החופשי.

שלושים שנה אחרי, אני אעבוד על שיקום הקשר שלי עם האינטואיציה, הרצון החופשי. הסיפור למעלה יצטרף לעשרות ארועים אחרים בחיי שאדרש לחזור אליהם בהתבוננות של בוגרת המכירה מחדש את הילדה בתוכה.

כדי למצוא את החיבור לעצמי, אעבור דרך הריצוי, הכעס ושפת הגוף.

בתהליך השחרור אכיר את הילדה הטובה, המרצה שרוצה לעשות טוב ואבחר להיפרד ממנה. בתהליך ההקשבה אפגוש את הכעס. הכעס שלי על עצמי, על הילדה הזו שהפסיקה להקשיב לקולה, על הבוגרת שהמשיכה שנים אחר כך להתנהג כילדה.

אזכר בכל הפעמים שבהן הבטן שלי ידעה את הדברים עוד לפני שהשכל הבין. בתהליך החקירה אשים לב כי הפעולה האוטומטית שלי בלא להקשיב לעצמי מול מקורות סמכות להגדרתי תנבע מהבהלה, מהבהלה המצויה בגופי כי הקשבה לקולי לא תיטיב איתי. אלמד להכיר את תחושותיי, את שפת הגוף מחדש.

אני אלמד שהקשבה לעצמי מבקשת עדינות ורכות. אני אלמד כי נדרשת קפיצת אמונה. אמונה בי.

חלק מהלמידה יהיה להבין שמהיום אני מקשיבה ללב ולא להגיון. זה לא אומר שאפעל מבלי לחשוב על הדברים , אבל השאלה המובילה תהיה , מה אני רוצה ולא מה כדאי עבורי.

ישנו משפט שאמהות מתגאות בו, "אמא יודעת מה הכי טוב עבורך " מכירים ? בתור אמא היום אני יודעת שהמתנה הגדולה ביותר שאני יכולה להעניק לילדים שלי היא המיומנות להקשיב לעצמם.

מתי בפעם האחרונה הקשבתם באמת למה שאתם רוצים ?

קטי טייב

מאמנת להקשבה & טרנספורמציה

053-7317662