1
לפני כחודש נתקלתי בכתבה שהוזכרו בה שמות של כמה סלבס ונשאלה השאלה מי מהם הטיל כישוף על מי. בהתחלה גיחכתי על כך שהנושא הזה בכלל מקבל כותרת, אבל לאחר כמה דקות של מחשבה אמרתי לעצמי שברור שיש פה כישוף.
הרי כולנו מכשפים, כולנו עושים קסמים - השאלה היא איזה מכשפים אנחנו והאם אנחנו בשרות הקסם השחור או הקסם לבן (מונח שטווה דון מיגל לואיס בספרו המצוין "ארבע ההסכמות").
אז מי אלה אותם מכושפים שמסתובבים בעולם? האם גם עליכם הטילו עליכם כישוף? ואם כן, איך אפשר להשתחרר ממנו? האם צריך לחפש מכשפה בעלת קדירה שתרקח שיקוי קסמים, או שישנה דרך נוספת?
2.
"דפוק, קוטרית, לוזר, חסר אחריות, מכוערת, טיפשה, כבדה, נודניק, עצלנית, רעה...". אתם מוזמנים להמשיך את הרשימה הנ"ל במילים שלכם.
אני פוגשת בהם בחדר האימון. אנשים מוכשרים, חכמים ורגישים שמדברים אל עצמם כך. אלה לא רק המילים שבהן הם משתמשים אלא גם הטון המשתק שבו הן נאמרות. הם שמעו את המבוגרים בחייהם חוזרים על כך כל כך הרבה פעמים עד שרובם מאמינים שהם כאלה. מכושפים אמרנו? לגמרי.
מילה היא הדרך שלנו ליצור עולם. לרקום את העולם הפנימי והחיצוני שלנו. בעזרת השפה אנחנו מתקשרים את הרצונות, החלומות והקשיים שלנו. מילים יוצרות את המציאות שלנו.
מלבד לכוחן של המילים, כדי שהכישוף יפעל יש להשתמש בשני כוחות נוספים: חזרתיות ואמונה.
חזרתיות - כמה פעמים נאמרה לכם אותה מילה? כמה פעמים המבוגרים בחייכם – אמא, אבא, הגננת או המורה - הכניסו אתכם לתבנית כדי שזה יתאים להם? איזה מבוגר/ת בחייכם השתמש/ה במילה כזאת כלפיכם, וכיום אתם ממשיכים להאמין בתיוג שקיבלתם כאילו שמדובר בעובדה מוגמרת? הרי אם במשך שנים אתם שומעים את הדברים הללו נאמרים כלפיכם שוב ושוב, רוב הסיכויים שתחשבו שיש בהם אמת. וכנראה שכך תיראה המציאות שלכם.
אמונה - עד כמה אימצתם את המילים הללו קרוב לליבכם עד כדי כך שאתם מאמינים שהמילים הללו מגדירות את מי שאתם ושאין אפשרות אחרת, כאילו שזאת גזירה משמים?
3.
בעברי היו לי שתי מילות קסם: "טובה" "ורעה". כל הזמן נדרשתי להיות ילדה טובה. לנקות, לסדר, לטפל באחיי הקטנים, להיות מנומסת, לחייך לאנשים אפילו אם הם פוגענים, לא לבקש דבר וגם אם מציעים לי משהו שאני רוצה - לסרב מספר פעמים לפני ההיענות.
התנהלתי לפי כללים מאוד ברורים שהבהירו לי מתי אני טובה ומתי אני רעה. ידעתי שאסור לי לומר: "לא בא לי" ו"אני לא רוצה". כל הבעת רצון חופשי ואותנטי שלי לוותה במורת רוח מצד המבוגרים בחיי ו"זיכתה" אותי במילת הקסם השחור: "ילדה רעה".
שנים הסתובבתי בעולם באמונה שאני רעה. בכל פעם שלא נעניתי לרצון משפחתי ולא נכנעתי לסחטנות רגשית או כלכלית נעשיתי "רעה".
בשלב כלשהו, לקרוא לי רעה הפך לספורט המשפחתי. היה זה שם קוד שעטף בתוכו משמעויות רחבות, והוא הספיק על מנת לגרום לי להרגיש רע.
4.
בעולם הגיוני נשאלת השאלה מדוע המשכתי להאמין שאני רעה? מדוע אנשים מבוגרים, אינטליגנטים ובעלי הישגים בחייהם ממשיכים להשמיע לעצמם את הקולות שהם שמעו בעבר מהמבוגרים בחייהם עד שהם הפכו לקול הפנימי המתנגן בתוכם?
למה הם לא פשוט נפרדים מהקולות הללו - ששייכים לקסם השחור - ובוחרים מילים חדשות שמעצימות ומחזקות אותם, ששייכות לקסם הלבן?
התשובה לכך היא אחיזה רגשית וגופנית. כשהייתי ילדה, קיבלתי חיזוק חיובי על התנהגות טובה. כאשר ניקיתי למשל, קיבלתי מאימי מחמאה בסגנון: "כל הכבוד, איזו ילדה טובה". כשטיפלתי באחיי, נאמר עלי: "ככה צריך להיות, למדו מקטי איך לעזור".
אולם בכל פעם שבחרתי לא להיענות לבקשה, קיבלתי גידופים שהגיעו מהקסם השחור: "את רעה, לא מתחשבת, אגואיסטית, חושבת רק על עצמך". החוויה הגופנית של בהלה, כיווץ וקיפאון שבאו אחרי המילים הללו ולווו בתחושת פחד, דרבנו אותי לחזור על התנהגות חיובית כדי לקבל מחמאה. בעת קבלת מחמאה נוצרת בגוף התרחבות ספונטנית שמביאה לשמחה, ואני רציתי עוד מאותה תחושה.
עם הזמן זה הפך להרגל. באופן אוטומטי רציתי להיות הילדה הטובה, החברה הטובה, התלמידה הטובה, בת הזוג הטובה, העובדת הטובה. בשלב מסוים זה הלך ותפח לכדי סטנדרטים בלתי הגיוניים - להיות הכי טובה.
אולם במציאות התחיל להיות לי רע. כעסתי. בתוכי החל להתחולל מאבק בין הרצון להימנע מעימות - עם הבוס, עם חברה, עם בן זוג ועוד - לבין הכמיהה לבטא את הכעס שעלה בי מפני שלא נעניתי לרצונותיי. היה לי כל כך קשה לפגוש את הכיווץ והבהלה שיבואו בעקבות המילים הקשות שיאמרו לי עד שהעדפתי לחיות בהימנעות.
עד שיום אחד הבנתי שאני לא מוכנה יותר. יום אחד הכאב של להיות מְרַצֶּה הפך גדול יותר מהפחד שיגיע עם התחושות והרגשות שמתלוות למילים "ילדה רעה".
ואז החלה מלאכת ההיפרדות מהכישוף.
5.
כשפוגשים זיכרון אנחנו משתמשים בדמיון כדי להביא לידי ביטוי את הכלים של "הילדה הפעילה" והמבוגרת המיטיבה (אנחנו הבוגרים בהווה). בדמיון אנחנו חוזרים לאירועים מהעבר שלנו ובעצם מאפשרים לילד/ה לעשות פעולות ולדבר את הקול שלהם.
החשיבות של הפעולה בדמיון משמעותית ביותר. היא מאפשרת לעבור מחוסר אונים לחוסן. לילד יש את הכוח לבטא את קולו ולעשות מעשה (בדמיון). זה משפיע על הרגשות שלנו ועל המוח שלנו.
בדמיון מודרך ו-NLP הוכח שמספיק שאנחנו מדמיינים פעולה או אומרים בקול רם את המסר שלנו, נוצרת השפעה נוירולוגית שאפשר לאתר בעקבות פעילות מוחית כאילו שהיא מתרחשת ממש במציאות.
המוח לא יודע להבדיל בין מציאות לדמיון. נסו לרגע את הדוגמה הידועה של אכילת לימון בדמיון: הביטו בו, ראו את הקליפה הצהובה שלו. כעת נגסו בו. אצל רוב האנשים הפה יתמלא ברוק והם יחושו טעם חמוץ כאילו הם אכן אוכלים לימון במציאות.
6.
תהליך עוצמתי מאוד שעוזר לילד/ה שחיים בתוכנו להתיר את הכישוף הוא לייצר סיפור חדש. הסיפור החדש נוצר מהמילים החדשות שהילד/ה לומד לדבר אל עצמו ואל המבוגרים בחייו. בתחילה באימון, דרך הזיכרונות שעולים, ואחר כך במציאות.
התגובות השכיחות של המתאמנים הם: "אני לא אוכל להגיד את זה", "אף פעם לא יהיה לי אומץ להגיב כך", "הלוואי והיה לי אומץ להגיד לו את זה", "קשה לי, זה לא מרגיש לי אני" ועוד. כל התגובות הללו נובעות מהעובדה שהדבר חדש לנו, עדיין לא מוכר בגוף.
כדי לייצר את העוצמה הפנימית יש צורך בחזרתיות. במקרה שלי, הייתי צריכה לומר לעצמי פעם אחר פעם כמה אני טובה, היה עלי להזכיר לעצמי שוב ושוב שיש לי רצון חופשי ושאני בוחרת לטפל בגוף ובנשימה שלי תוך כדי האירועים שאפגוש בהווה.
בהדרגה, נוצרה בגוף רווחה ובמקביל התודעה שלי השתחררה לאפשרויות חדשות כתגובה לאותם אירועים שבעבר לא הייתי מסוגלת להגיד להם לא.
7.
כמו בכל סיפור טוב, הכישוף פועל עלינו בכמה רבדים. הוא מכווץ את הזמן. האירוע אמנם התרחש בעבר, אולם הביטוי של התחושות והרגשות שהם תוצר של אירועים נושנים מופיע בהווה. התגובות האוטומטיות שאימצנו בעבר כאסטרטגיה הישרדותית הופכות למכשול שלנו בדרך לעתיד טוב יותר.
במקרה כזה קיים איום אמיתי שהעבר יהפוך להיות גם העתיד שלנו. כאשר המילים הפוגעניות הופכות לאמונות מושרשות, הן מקבלות צורה של אזיקים וכבלים שאנחנו שמים על עצמנו מדי יום.
ההסכמה לפגוש בפחדים, ללמוד מיומנויות חדשות כמו שפה חדשה שבה יש בהירות לגבי המפגש של הגיבור/ה עם ההיאחזות הרגשית, האבחנה שהרגשות שעולים הם לא מכאן ועכשיו אלא מהעבר - הם הכלים החדשים שיש בידנו כדי לשנות את העתיד שלנו. מתוך האימון החדש ומתוך התרת הכישוף והפעלת הקסם הלבן, נוכל להתחיל לפגוש את תחושת העוצמה והחוסן הפנימי שבתוכנו.
8.
בפעם הבאה שאתם פוגשים אנשים, ילדים ואת עצמכם, בחנו איזה קוסמים אתם בוחרים להיות בעזרת המילים שיוצאות מפיכם. הרי כל תכונה יכולה להתפרש אחרת.
הנה כמה דוגמאות למחשבה:
קסם שחור: חופרת, כבדה, לוזר, עצלנית.
קסם לבן: מעמיקה, רגישה, אמיץ, נינוח.
עולם שבו נסכים לשים סימן שאלה על כל הערכים, האמונות, המחשבות על עצמנו ועל אחרים ונסכים להתבונן בהם מחדש כבוגרים חופשיים, הוא עולם שבו יוכלו להיווצר אפשרויות ואופקים חדשים ומגוונים עבור כל אדם בנפרד ולנו כחברה.
9.
"אֲנִי חָרֵד מִמַּה שֶׁהֶעָבָר יַעֲשֶׂה לִי בֶּעָתִיד", היטיב לנסח זאת יהודה עמיחי בשירו: "אני בצרה גדולה". אך למרות מה שהורגלנו, זוהי נבואה שלא חייבת להתגשם. אפשר להתיר כישוף.
קטי טייב
מאמנת להקשבה & טרנספורמציה