כדי לכתוב הייתי חייבת לחזור הביתה - לבית ילדותי, למכאוביי, לתקוות, למילים שלא נאמרו, לקול שלי שהושתק.
הייתי חייבת להתיידד עם אותה ילדה נטושה בתוכי שהשארתי בדימונה, הרחק מתל אביב, כדי לא להזיל יותר דמעות ולהתמלא ברחמים כשאביט בפניה.
הייתי חייבת ללכת לראות אותה ברחוב ילדותה, בדירת ההורים ברחוב מלכי ישראל, במדרגות שמטפסות עד לקומה השלישית בבניין.
הייתי חייבת להישיר אליה מבט ולומר לה: "אנחנו בסדר עכשיו. עכשיו הכל טוב. נשארנו בחיים ואף יצרנו לנו חיים טובים".
זה לא שממש הייתי חייבת לעשות את הנסיעה דרך המדבר החם, אבל הייתי צריכה לחצות את המדבר בתוכי - לפגוש את הייאוש, המיאוס, את הזיעה שנדבקה לעור ואת ריח הצחנה של הביוב העולה מחדר המדרגות, זה שנשאתי בתוכי.
הייתי חייבת לפגוש את הסירחון שעלה מחדר המדרגות של ילדותי, ולצלול לתוכו כדי לשחרר את הסתימה. כדי שאוכל לשחרר מתוכי את המים המזוהמים, לנקות מעליי את הריח שדבק בי, לשחרר ממני את שאריות הביוב שדבקו בידיי וברגליי, לקרצף אותן מעליי ולדעת שהן זיכרון שהיה וחלף - ולהסכים שהוא לא יחזור.
או נכון יותר, שאני לא אחזור לעולם לאותו מקום, מפני שהיום אני אחרת. כבר לא אותה ילדה מבוהלת שעוצרת את הנשימה בכל פעם שהיא יורדת ועולה במדרגות הבניין.
ורק בגלל שהסכמתי לחזור - ברגש, בגוף, בזמן - יכולתי לשחרר בי את הקול. ויכולתי לכתוב.
***
חלק חשוב באימון להקשבה טרנספורמטיבית הוא חזרה לזיכרונות ילדות. במקרה שלי, הכמיהה לכתיבה התבטאה כרצון עמוק שלא התממש. אצל אחרים יכולים להופיע רצונות שונים, כמו רצון כן לזוגיות, לחופש כלכלי ולביטוי עצמי בדרכים שונות.
המשותף לכל אלה הוא הרצון הבוער מבפנים, שנדמה כי משנה לשנה הוא מתרחק מהישג יד. הבערה, התשוקה, לממש את אותו הרצון אל מול חוסר היכולת להביאו לידי ביטוי במציאות - מייצרת תסכול ועצב.
המפגש עם זיכרונות הילדות שלי, עם הילדה שהייתי, לא תמיד נעם לי. לעתים הוא נראה בעיניי כשחייה אינסופית, מיותרת ולא מקדמת, במים עכורים. מדוע עליי לעסוק בעבר כאשר אני יכולה להביט קדימה לעבר החיובי ולחתור להשגת מטרותיי? כך שאלתי את עצמי לא פעם.
ועם זאת, הפניית המבט מאותה ילדה, הרצון לשכוח אותה או להתעלם ממנה, ובמקרים אלימים יותר, לקבור אותה עמוק עמוק בתוכי כדי שאוכל "להמשיך הלאה" – כל אלה לא עבדו.
לא פלא שניסיתי להטביעה, להשתיקה ולהקטין את מה שקרה לה. הרי זה בדיוק מה שעשו לה חלק מהמבוגרים החשובים בחייה. אולם בשלב מסוים הבנתי ששיתוף הפעולה עם ההתנהגות הזאת משתיק לא רק את מי שהייתי בעבר אלא גם את הקול שלי בהווה.
רק כאשר הבנתי שלא אוכל למצוא את הקול שלי כל עוד אני משתפת פעולה עם אלה שמנסים להשתיק אותו, הסכמתי לחזור הביתה ולהתיידד עם הילדה הנטושה ששכנה בתוכי כל השנים. רק אז הצלחתי סופסוף לכתוב, ובאמצעות הכתיבה לגלות את הקול שלי מחדש.
רוצה למצוא את הקול שלך?
זה אפשרי.
התקשר/י: 053-7317662