היא והחיפושיות מתחת לעץ הפלפון. העוברים והשבים אינם מבחינים בה. הן מטיילות על כל גופה. על הידיים, הרגליים והצוואר. בהתחלה זה מדגדג ומצחיק אותה. אחר כך זה נהיה נעים. כשהיא איתן הזמן נעלם.
העולם ממשיך בשלו. השכנה סימי חוזרת מקופת החולים, שרה ומפזמת לעצמה. ממרחק נשמע קולה של חברתה ריבקה צועקת את שמה. שקט. היא מקווה שאף אחד לא ימצא אותה.
וכך בזמן שמעבר לזמן, היא והנקודות השחורות והאדומות עם הרגליים הקטנטנות משחקות יחד. השקט עושה לה נעים בגוף ובלב.
בחוץ רועש. צעקות ילדים שמשחקים בכדור. שכנים מברכים האחד את השני לשלום. שער בית הכנסת נפתח בחריקה. ציפורים מבוהלות מתנתקות מצמרות העצים. שקט לה בגוף.
"קטי, בואי הביתה. איפה את? " נשמעת צעקה. הגוף מתכווץ, הדם עוצר. החיפושיות קופאות, כל אחת במקומה. אחת על הזרוע, שתיים על כף הרגל ואחת על הצוואר. הזמנים מתמזגים.
להתעלם? היא רוצה להישאר, אבל יודעת שזה עשוי להיות מסוכן. נראה שחלפו רק כמה רגעים מאז יצאה לשחק. אז איך זה שהיא כבר רעבה? אולי בכל זאת הגיע הזמן לחזור הביתה. שוב היא שומעת את קולה של אימה מהדהד מהקומה השלישית. בלית ברירה היא מורידה את החיפושיות בעדינות, נפרדת מהן לשלום ומוסיפה שהיא מקווה להגיע מחר.
כשהיא יוצאת מצלו של העץ אל הרחוב, נצרבות עיניה מאור השמש הבוהק. "אני באה, הנה אני".
אימה תשאל: "איפה היית? לאן נעלמת לכל כך הרבה זמן? כבר שלוש שעות את לא בבית ואת לא משחקת עם אף חברה. ריבקה חיפשה אותך ולא מצאה, איפה היית?
בשמחה היא תספר לה על החיפושיות ועל איך שנהנתה בחברתן. אבל אימה תביט בה במבט חשדני. "חיפושיות? מה יש לעשות עם חיפושיות? את בטוחה שזה מה שעשית? החברות שלך חיפשו אותך, למה לא שיחקת איתן?
מאוחר יותר היא תיקח את חברתה רבקה אל מקום המסתור שלה שמתחת לעץ. "איכס, זה מגעיל! את נותנת להן לעלות עלייך? " תאמר רבקה, ובליבה היא תצטער על כך שגילתה את סודה, כיוון שעכשיו ברור לה ששוב אין לה מקום משלה.