.1
הצלחה מקושרת אצל רובנו עם השגת תגמול. התגמול יכול להתבטא בדרכים שונות - החל מחומריות על כל היבטיה, דרך תחושת הישגיות והבטחה לחיים בעלי משמעות ולעתים עד לתחושת אושר.
רובנו חותרים להשיג הצלחה ומנסים ככל האפשר להימנע מכישלון. אנחנו מתייחסים לתכנים שממנה 'עשויה' ההצלחה ללא חקירה אישית, ומקבלים את ההגדרות להצלחה וכישלון כאמיתות ודאיות שמשפיעות באופן ישיר על האופן שבו אנחנו תופסים את ערכנו.
מבחינתנו, זוהי הארץ המובטחת - אם נענה על אותן הגדרות, נדע "שניצחנו", שיש לנו מקום בהיכל התהילה.
התפיסה הזאת יוצאת מתוך נקודת ההנחה שישנה דרך מסוימת שעלינו ללכת בה. מתוך כך, כל מה שנפגוש במהלך חיינו אשר אינו מסתדר לפי אותה דרך - יהווה בעיה.
לפי הדרך הזאת אנחנו מאמנים את ילדינו, אחרי שהורגלנו בעצמנו לחיים של פתרון בעיות. כך הופך המפגש עם החיים למרחב של בעיות ופתרונות - מה שמסביר מדוע נולדו בעולמנו כל כך הרבה סדנאות, קורסים, יועצים ומומחים שמאמנים אותנו להתמודד 'נכון' או 'טוב' עם פתרון בעיות.
הגישה הרווחת לפתרון בעיות מגיעה מתפיסת עולם שהתפתחה במאה ה-19 בעקבות המהפכה התעשייתית. תפיסת העולם הזאת מתייחסת לאנושות כאל רקמה מכנית אחת גדולה, כאשר כל בן או בת אנוש הם למעשה רכיב מכני בפס הייצור הגדול של החברה.
בסיס ההנחה הזאת היא שאנחנו כבני אדם מתפקדים כמכונות: חיים בממוצע כ-80 שנה ומדי פעם "מתקלקלים". מטרת העל היא להפעיל את ה"מכונה" באופן שוטף, כך שכאשר נוצרת "בעיה", על הפרט ועל החברה כולה להתגייס על מנת לתקנה במהירות האפשרית כדי להמשיך את הייצור כסדרו.
לפי תפיסת עולם זו, ערכו של האדם נקבע בהתאם ליכולת הייצור שלו, כך שהוא נמדד במדדים כמותיים של כסף, הספק (זמן) ותוצרים. ממש כמו מכונה.
המהפכה התעשייתית השפיעה על תפיסות והנחות יסוד בכל תחומי החיים, כמו למשל ברפואה, בכלכלה, בתפיסה החברתית ובחינוך. החברה האנושית שואפת לפיתוח המשאב האנושי על מנת להביא ליעילות מקסימלית, ותפקידה העיקרי הוא לייצר אזרחים יעילים ומועילים על ידי אימון הפרט לעבוד בהספק מירבי, וכאשר צצה בעיה - לתקנה בזמן הקצר ביותר.
כתוצאה מכך, מהות חיינו סובבת סביב הישגים חיצוניים - כמה כסף אני מייצרת; כמה ימי עבודה אני עובדת; האם אני יעילה; מה השגתי עד גיל 30 או 40 וכדומה - ואינה מהווה תוצר של התפתחות פנימית.
עם הזמן נוצרו סטנדרטים שכולנו אמורים כביכול לעמוד בהם. כך למשל, עד גיל 32 אני אמורה להיות נשואה, רצוי שכבר יהיה לי ילד אחד או שניים והספק של כמה טיולים בחו"ל. כמו כן, עלי לעבוד במשרה "נחשבת" ומוטב שאחזיק בגזרה חטובה ואהיה בעלת דירה משלי.
מידת ההצלחה או הכישלון האישיים נגזרים מהתשובה לשאלה כמה אני קרובה או רחוקה מהשגת אותם יעדי סטנדרט.
גם ההתייחסות לחיי הרגש קיבלה היבט תעשייתי. כך למשל אני יכולה להישאל האם רגשותיי מפריעים לי לבצע את "עבודתי" - לחיות ביעילות להמשך תפעולי בקו הייצור החברתי. במידה והתשובה חיובית, ירשמו לי כל מיני משככי רגשות שיקהו את הכאב כדי שאפסיק להרגיש רע ואוכל להמשיך ולתפקד כפרט מועיל בחברה.
דוגמה בולטת לכך היא הדרך בה פועלת מערכת החינוך בגישתה לילדים עם בעיות קשב. המחויבות היא לא לפרט אלא לדרך הסלולה והמוכרת, ויש שיאמרו המוכחת, לכן כל הפרעה "תזכה" את התלמידים בנטילת ריטלין או דומיו.
בהיבט הפיזי, הרפואה הקונבנציונלית מתבוננות על חלקי גוף ספציפיים ולא על המכלול הפיזיולוגי-נפשי, לכן יש נטייה לטפל בכל חלק בגוף האדם בנפרד על ידי מומחה מתאים ללא ראייה כוללת (הוליסטית).
2.
במשך שנים אימצתי גם אני את הגישה הזו כאשר התייחסתי אל עצמי כמכונה. חתרתי לעסוק בעיסוק שיכניס לי הכי הרבה כסף שהאמנתי שאני יכולה להשיג. למדתי על שוק ההון ועל ניהול כספים מתוך רצון להגיע להכנסה גבוהה יותר.
כאשר משהו בדרך הזאת לא עבד לי, הרגשתי לא טוב או לא הייתי מרוצה מעצמי. מעולם לא ערערתי על תפיסת הבסיס, על הדרך "הנכונה" לחיות את החיים. במקום זה חיפשתי דרכים שונות כדי "להחזיר" את עצמי למסלול. היחס שלי לעצמי התבטא במונחים כלכליים - כמה אני מוציאה וכמה אני מכניסה לחודש, והאם אני נמצאת ברווח או בהפסד.
ההנחה כי אלה המדדים הנכונים להצלחה וכישלון מקבלת משנה תוקף בחברה שלנו על ידי ההשוואה הבלתי פוסקת לאחרים, בבחינת "כולם חיים כך". התקשורת עוסקת ללא הרף באנשים מצליחים, ולפיה להיות מצליחים זה אומר להיות מפורסמים, עשירים, בעלי נכסים חומריים ובעלי עמדת כוח.
זה מושרש בנו עד כדי כך שהתרגלנו לחלוטין לעובדה שישנן רשימות שונות אשר מדרגות את ההישגים החיצוניים ומשמרות את המרוץ החברתי, כמו למשל הדירוג השנתי של עשירי ישראל, דירוגים שונים של האנשים היפים בעולם או דירוג הצעירים המצליחים בעולם מתחת לגיל 30.
ישנו אף דירוג מתסכל במיוחד הנושא את הכותרת: "99 המקומות היפים בעולם: סמנו בכמה ביקרתם וכמה עוד נשאר". ואל תיפול רוחכם, ברגע שתצליחו לסמן וי על 98 יעדים נחשקים, תקבלו רשימה חדשה ליעדים נוספים שביקור בהם יסב לכם לכאורה אושר, שמחה, נראות וחוויה של חיים מלאים. אם אינכם מאמינים, תוכלו לשאול את אלה שהיו שם ופרסמו תמונות באינסטוש כדי שכולם יידעו שהם "מהמצליחים".
גם אני רציתי להיות שייכת למועדון הזה, לכן חיפשתי פתרונות. המסקנה המתבקשת היתה שאני הבעיה. ומאחר והבעיה היא אני, השאלה ששאלתי מתוך ההקשר הזה היתה: "איך אני יכולה לתקן אותי הכי מהר?"
התשובה היתה טמונה בחיפוש אחר מגוון רב של קורסים ושיטות לימוד "שיראו" לי את הדרך. מחשבות, רגשות, דפוסים והרגלים, דחפים ותחושות הם חלק מהחוויה האנושית. כל שיטה או גישה מטפלת באחד האספקטים הללו כדי לייצר תיקון. וכך שוב ישנה חלוקה של ההוויה האנושית לגורמים, מתוך תפיסה של הפרדה ביניהם, מציאת הגורם ה"לקוי" ותיקונו.
התמקדות במחשבות מייצרת הזנחה של הרגשות. התמקדות בעתיד מזניחה את ההיבט של ההווה, וכך כל גישה מנסה לשחרר אותי מהכאב שלי ועונה רק באופן חלקי על מה שלא עובד. צורת פעולה זו מחזקת את תפיסת העולם של "מכונה" לפרק אותנו לחלקים ולטפל בכל חלק "מפריע" בנפרד.
אבל יום אחד, כשהתחלתי לחוש רוויה מקורסים וסדנאות, העזתי לשאול שאלה מהפכנית, אפילו מפחידה:
מה אם אני לא מקולקלת? מה אם מי שמקולקלת זו השיטה?
3.
גם אם אנחנו לא מודעים לכך, אנחנו חיים פילוסופיה פנימית שמשתקפת בדיבור, במחשבות, בפעולות ובמערכות היחסים שלנו.
מה אם לחיות את החיים השלמים עבורי היה לחוות בו זמנית שתי נקודות מבט, אחת של הממד הפיזי והשנייה של הממד הרוחני? מה אם אני לא אמורה להשיג כלום, לא לעשות כלום ואפילו ממש להיות כלום? מה אם כלום היא הדרך שלי להיות הכל?
בתפיסת עולם זו, ההקשבה למכלול הרוחני והחומרי בתוכי משפיעה על הבחירות היומיומיות שלי. תשומת לב לתודעה שלי והיותי ערה לגביה היא המיומנות היחידה הדרושה לי לחיות את חיי במלואם. זאת מתוך ההסכמה כי אין שום תוצאה שאני אמורה להגיע אליה אלא ההישארות בתנועה של ההתבוננות המאפשרת לי את הנוכחות בכל רגע.
כיום ברור לי לחלוטין שכל מה שמופיע בחיי מהווה דרך לפתח אותי, ולכן המושגים של הצלחה או כישלון מקבלים אצלי משמעות אחרת. מה שמניע את עולמי היום הוא לא כמות הכסף שיש לי בבנק, המעמד החברתי "הנחשב", מידת הפרסום שלי וגם לא הבגדים שאני לובשת או הטיולים שאני יוצאת אליהם.
ברגע שהפסקתי להתייחס לעולם דרך הפריזמה לפיה באתי לתקן או "לנצח", נפתחתי לאפשרות הידיעה שכל מה שמגיע לפתחי מהווה עבורי הזדמנות להרחיב את נקודת המבט שלי על עצמי ועל העולם, להרחיב את ההקשבה בתוכי לעצמי.
תפיסת העולם הזו איננה מעודדת חוסר אחריות, ההפך! אני חיה עם שתי רגליים על קרקע המציאות וראשי נמצא בליבי. אני אחראית על חיי במאה אחוז.
בעיניי, לחיות את החיים מתוך הקשבה למה שקורה לנו ברמת התחושות (גוף), רגשות, מחשבות, אמונות, הרגלים ודפוסים שצפים במפגש עם המציאות - זוהי דרך מהותית שונה בתכלית מדרך של פתרון בעיות.
בחוויה שלי אין הצלחה וכישלון, ישנה פשוט חוויה. בסוף ימיי לא אספור את חבריי או את מערכות היחסים שלי, לא את כספי ולא את המוניטין שלי, לא אבחן האם הגעתי להארה או נותרתי לא מוארת.
בסוף ימיי אשאב סיפוק מנוכחותי בחיים, מהיותי. רבים חווים את סוף ימיהם בתחושה של החמצה על מה שלא קרה. בעיניי זה נובע מחוסר ההסכמה להיות בנוכחות בחיים, מחוסר ההסכמה להיות בחיבור יומיומי לעצמם.
גם אם לא אכתוב ספר שיתפרסם או אקים חברת סטארט-אפ, גם אם יהיו ברשותי מיליוני שקלים או לא - זוהי הסכמה להיות בחיים ולדעת שאין ציון בסוף.
מתנת החיים היא המתנה.
להיות קרובה לעצמי בהיבטיי השונים, להכיר את הרגשות הכואבים והשמחים שלי, להכיר את המגבלות המחשבתיות שלי ולהסכים לפגוש אותן, להסכים להיות עם מה שיש. לא מתוך תבוסה או ייאוש אלא מפני שזה מה שנוכח, ולנוע בתוך החיים מתוך חיבור עמוק למי שאני, לבחון ולחקור מחדש את האמונות שלי על עצמי ועל העולם. להסכים להיפרד מהאמונות גם על עצמי וגם על העולם, לא לאחוז בתבניות.
ויתור על הניסיון הסיזיפי לשלוט באי הוודאות מאחר וממילא אין לנו שליטה על שום תוצאה בחיינו אלא רק על הדרך שבה אנו מגיבים למה שהחיים מזמנים לפתחנו. להסכים להיות התנועה הטבעית של הצמיחה וההתפתחות הנובעת מהמהות הייחודית של כל אחד מאיתנו ללא אחיזה והיקשרות.
זוהי תנועה בעלת איכות נשית שאינה בלעדית לנשים אלא מצויה גם בגברים. זוהי תנועה שמקבלת את הכאב, חוסר האונים, הרכות, התלות, הפגיעות, השמחה, האהבה והסקרנות, הידיעה שהחיים והמוות שלובים זה בזה.
זוהי הסכמה להכיל, להתקרב, לחבק, לתפור ולפרום, להסכים לקצב חיים שיש בו תנועה מתמדת של לידה, צמיחה והתפתחות, זקנה, התפוררות ומוות.
זוהי הסכמה להשתתף בחיים מתוך נקודת מבט משולבת של הרוחני והחומרי. מתוך שיתוף, יחד וקהילתיות, ולא ממקום של הכנעה וכיבוש. זו הסכמה ליצור את החדש ולהרוס ולשחרר את מה שאינו משרת יותר. בניגוד למהפכה התעשייתית המסמלת את היסוד הגברי בנפשם של נשים וגברים, יסוד המורכב מקביעות, מדידה, תפוקה, יעדים ומטרות ונוקשות.
היעד בגישה זו היא מלאות החיים, מלאות הנוכחות. הדרך אינה מצויה אצל אף אדם או אישה מחוץ לכם. הדרך היא שלכם והיא נמצאת בתוככם והאחריות לגלות אותה היא שלכם.
זוהי שפה חדשה שבה "אין מורה חיצוני אלא כל אחד הוא המורה והתלמיד של עצמו גם יחד", כפי שהסביר ההוגה ג'ידו קרישנמורטי. בגישה הזאת ישנה סמכות פנימית שנובעת מתוכנו, מתוך הנחת הבסיס שאנחנו היודעים, ללא התבצרות או דחייה אלא מתוך פתיחות וסקרנות.
4.
אפשר היה לחשוב שהזמנה זו לחיות את החיים מתוך פתיחות תעורר השראה ויצירתיות, אולם במציאות הצהרה זו מעוררת פחד. ההבנה שהאחריות לחיינו נמצאת בידנו מעוררת בנו אי ודאות גדולה כל כך עד שלעתים זה מרגיש כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו ואין לנו במה לאחוז.
אולם מהרגע שאין לנו במה לאחוז מלבד הגילוי של מי שאנחנו, ללא המגבלות והאמונות שאימצנו לחיינו (מבלי לבחון אותן ולחקור) - באותו רגע אפשר להיוודע לפוטנציאל האינסופי של קיומנו.
את ההזמנה לחיות את החיים בדרך של פתיחות, סקרנות וכמכלול הכרתי במשנתו של קרישנמורטי, והנה ציטוט נוסף שלו לסיום:
"ההיבדלות מהכלל או ההתנגדות לסביבה אינן קלות, ולעתים אף מסוכנות כל עוד אנחנו סוגדים להצלחה. הדחף להצליח, שפירושו רדיפה אחרי גמול, חומרי או רוחני כביכול, השאיפה לנוחות, החיפוש אחר ביטחון, פנימי או חיצוני - כל אלה מדחיקים את אי-שביעות-הרצון, שמים קץ לספונטניות ומולידים פחד, ופחד חוסם את ההבנה האינטליגנטית של החיים. קהות המוח וקהות הלב מופיעות במרוצת השנים".
קטי טייב
מאמנה להקשבה & טרנספורמציה.