את מחזיקה את חצי הוופל הגדול בידייך, מתבוננת בו בערגה, נועצת בו את שינייך ואז מערבלת בפיך את השוקולד ואחריו את חתיכת הוופל הקטנה - ולא מאמינה.
איך זה יכול להיות? את שואלת את עצמך. הרי בדרך כלל היא נאבקת איתך על כל סנטימטר. את הוופל הזה שתיכן אוהבות, ופל עם שלוש גבעות של שוקולד. היא תמיד מקפידה לחתוך באמצע הגבעה שווה בשווה, ואם בטעות יצא חצי אחד גדול יותר מהשני, היא תתקן אותו בנגיסות קטנות: "מה? שיהיה שווה".
עכשיו היא נדיבה. עכשיו היא מוכנה לתת לך את החלק הגדול. את מתבוננת עליה בפליאה בזמן שאת נוגסת בוופל בביסים קטנים. את ההנאות המעטות בחייך את אוהבת להאריך.
היא, לעומתך, נוגסת בוופל בביסים גדולים ולועסת בהנאה בפה מלא.
"עם כיבודים", את שומעת אותה אומרת. זו תמיד אותה התלבטות - לאכול לאט כפי שאת רוצה ולמשוך את ההנאה כמה שיותר זמן, או למהר ולבלוע בקצב שלה כדי שלא תצטרכי לחלוק איתה. אף פעם אינך יודעת מהי התשובה הנכונה.
היא מזכירה לך שהיא הסכימה לתת לך את החלק הגדול ולכן זה רק הוגן שתכבדי אותה גם.
את מתבלבלת. זו תחושה שאת כבר מכירה מהיחסים איתה. רגע אחד היא נדיבה כלפיך, וברגע אחריו מיד תובעת את המחיר ועוד מאשימה.
את מתלבטת. ברגע אחד של בהלה או אומץ - אינך בטוחה - את מכניסה לפיך את שארית הוופל ואומרת: "זהו, נגמר". היא מביטה בך בחוסר אמון ופולטת: "חזירה".
ואת מסכימה.
יותר מאוחר, כשתעלו שתיכן הביתה מהגינה, אמא תשאל אם אכלת את הוופל שהיא הביאה לך.
כן, תאמרי לה, חילקנו אותו לשניים.
מה פתאום? אמא תגיד. זה היה שלך, את שלה היא כבר אכלה מקודם בבית.