חיפוש
  • קטי טייב מאמנת

שפע

עודכן ב: 12 אוק 2019

"בשבוע הבא לא יהיה כלום על השולחן, וואלו".


זה אחד המשפטים הזכורים לי ביותר מערבי שישי בבית הוריי. עד היום הוא מהדהד בראשי. (משמעות המילה "וואלו" בערבית מרוקאית היא: "כלום")


ערב שישי, הגברים חוזרים מבית הכנסת "שבת שלום, שבת שלום", ממלאים את חדר המדרגות קולותיהם של בניה של סימי השכנה, ואני מחזירה להם ברכה:"שבת שלום".


בבית השולחן כבר ערוך, עמוס כל טוב: סוגים שונים של סלטים, חלות שאמא אפתה לשבת, יין ושתיה קלה. בארוחת השישי של אימי המנות קבועות. למנה ראשונה דג וחומוס. את המנה השניה אף אחד לא מצליח לאכול.


כולם מחכים עד שאבא יתחיל לברך. בינתיים אמא ואני בודקות שלא חסר דבר על השולחן.

המלחייה פה? אני תוהה ביני לבין עצמי בדיוק ברגע שנשמע קולו של אבא. "אין מלח על השולחן", הוא קובע ואני ממהרת להראות לו: "הנה פה".

"אין סכין ללחם", זורק אבא לחלל האוויר ושוב אני מאשרת שיש. זה מרגיש לי כמו מרוץ שבו אני אפסיד מראש, לא משנה כמה נטרח אני ואמא להכין את השולחן, בסוף משהו יגרום לאבא לכעוס.


כולם מחכים שאמא תגיע לברכה. "אני כבר באה, תתחילו", היא קוראת מהמטבח כמו בכל שבוע.


אבא מתחיל לברך את ברכת השבת. בסיום הברכה אפשר לאכול. אני מוזגת לצלחתי מהסלק האדום המבושל, מהמלפפונים בלימון ובבצל, מהגזר שחתוך לעיגולים עם קצת סלט חריף שעוטף אותם ומהסלק המטוגן. אני אוהבת את הסלטים שאמא מכינה.


לצד הצלחת של כל סועד מונחת לחמנייה קטנה ביתית. אני עורמת על הלחמנייה שלי חופן מהסלט המבושל ולועסת בהנאה. דקות ספורות חולפות עד שאמא מתחילה לצעוק: "תפסיקו לאכול סלטים, לא יהיה לכם מקום לאוכל".


אמא אף פעם לא מרוצה. אם נאכל סלטים היא תאמר: "תפסיקו, אחרת לא תאכלו את האוכל". אם לא נאכל מהם, היא תתלונן: "למה אתם לא אוכלים? בשביל מי אני מכינה את כל זה?"


כאשר סופסוף היא מתיישבת לשולחן, אחרי שמזגה לצלחות של כולם מנת דג וחומוס, מגיעים כמה רגעים של שקט מבורך. את חלל האוויר ממלאים קולות רשרושי המזלגות והלעיסות. כולם אוכלים ומפטפטים בהנאה.


השבת הזו תהיה שונה. אני אומרת לעצמי בתקווה מהולה בחשש, לא יקרה כלום שיפר את האווירה הרגועה. חולפות שניות ספורות בלבד עד שמגיע הרגע שבו הכל מתהפך. הרגע שבו אבא פונה אל אמא באיום ואומר:

"את רואה את כל מה שיש על השולחן? בשבוע הבא לא יהיה לך כלום, וואלו. השולחן יהיה ריק".


המשפט הזה מכווץ לי את הבטן. אני מניחה את הלחמנייה ומפסיקה לאכול.


לאורך כל חיי נעוריי והתבגרותי מילאו את ערב יום שישי טקסים שחזרו על עצמם באדיקות דתית. ראשיתם תמיד היה בבדיקה דקדקנית של מה שנמצא על השולחן ומה נשכח בטעות. כל מלחייה חסרה או מפית נשכחת היו עילה לפרץ של גידופים וצעקות מצד אבי.


והיה הטקס שבו הפצרנו באמא להגיע לשולחן. טקס שהסתיים בכך שהתחלנו לאכול בלעדיה. לאחר מכן הגיע שלב חוסר ההחלטיות של אימי לגבי מה מותר או אסור לנו לאכול. וכמובן- המשפט הנצחי של אבי, שהבטיח כי בשבוע הבא לא יהיה כלום על השולחן.


בהתחלה המשפט שלו הבהיל אותי מאוד. אני לא יודעת כמה זמן חלף בין הפעם הראשונה ששמעתי אותו לבין ההחלטה שקיבלתי לאכול מעט מאוד, לא יותר מדי. שמעתי פעם שמי שאוכל הרבה, הקיבה שלו מתרחבת והוא רעב כל הזמן. מכך הסקתי שמי שאוכל מעט, הקיבה שלו תקטן ולכן יצטרך פחות אוכל וכך יהיה פחות רעב. כך, במחשבה שקולה של ילדה בת שמונה. הסקתי שאם איומו של אבא יתממש עדיף שתהיה לי קיבה קטנה.


שנים אחר כך, כשאני כבר נערה ולא ילדה קטנה, היה אבי חוזר על אותו המשפט, ואני הייתי עונה: "כן,כן, שמענו אותך. זה בסדר, אני מניחה שגם בשבוע הבא יהיה מה לאכול".


כשאמרתי זאת לאבי לא תיארתי לעצמי עד כמה עמוקה הבהלה שחלחלה לגופי. לא יכולתי לשער אז שבבגרותי אמשיך להתנהל לאור האמונה כי יתכן ובשבוע הבא לא יהיה לי מה לאכול. בלי שהייתי מודעת אליה, האמונה הזו השתרשה בנימי נפשי.

רק בדיעבד, מתוך התבוננות על התייחסותי לשפע בחיי גיליתי כי אני חיה בפחד לאבד אותו. לאורך חיי עבדתי קשה וחסכתי כסף, ובכל פעם שהיה לי עודף הייתי מבוהלת כי הוא עלול להיעלם סתם כך. אומנם לא הבנתי איך השפע עלול להיעלם, אבל היה לי ברור שבכל רגע זה יכול לקרות.

אני זוכרת שיחות עם בן זוגי ששואל: "אבל למה שזה יעלם? ואני משיבה: "כי ככה, יכול להיות שבשבוע הבא לא יהיה לך מה לאכול, צריך להיות מוכנים להכל".


האמונה הלא מודעת הזו השפיעה על ההווה שלי. שמתי לב איך לא יכולתי להרשות לעצמי להנות מהשפע שהיה לי בהווה מפני שרוב הזמן דאגתי למה שעלול לקרות בעתיד, מחר.


זיכרון ערב השישי עלה מתוך גופי. למרות שבשלב מסויים התחלתי לצחוק על דבריו של אבי, כיום אני מבינה שזו הייתה דרכי להרגיע את עצמי. צחקתי כדי להשקיט את הבהלה שקוננה בי, אולם למרות זאת המשפט של אבי הפך לאמונה מוצקה בתוכי. הוא תפס את גופי ואת תודעתי.


שמתי לב שאותה ילדה קטנה ומבוהלת מנהלת את חיי הבוגרים. פחדתי באמת ובתמים, גם אם לא היה בכך כל הגיון שאולי בשבוע הבא לא יהיה לי מה לאכול. במציאות פגשתי את הפחד כשאכלתי במסעדה, שיצאתי לסרט או טיול. הבהלה שאחזה בי דקות לאחר התשלום במסעדה או בסיום בילוי. התגובה האוטומטית שהיתה לי היא גינוי עצמי שארך שעות. שיחות פנימיות שבהן הצטערתי על הוצאת הכסף ורגשות אשם שאני מתנהגת בחוסר אחריות.


שפע היא תודעה שאינה קשורה רק בכסף. אותה בהלה ואותה התנהגות אפיינה את היחסים שלי עם זמן פנוי ומנוחה. כאשר נחתי צהריים, רגשות האשם לא הרפו ממני, שוב גידפתי אותי בקולי (זוכרים את אבי מגדף בכל פעם שמשהו חסר על השולחן? זה הפך לקול הפנימי שלי) על שלא השכלתי לעשות משהו "מועיל" עם הזמן שלי.


כאשר הסכמתי לפגוש את הילדה הקטנה, דרך הגוף והזיכרונות, ראיתי את הבהלה שלה בגילאים שונים. בגיל שמונה, עשר ובגיל שתים עשרה. ראיתי שהיא קיבלה החלטה לגבי הסתפקות במועט מתוך הפחד שמחר אולי לא יהיה לה. באמצעות הטיפול בגופי, בנשימה, בהכרות עם הבהלה, בחזרה לזיכרון ערב השישי, תוך שימוש בכלים של ה"ילדה הפעילה" וה"מבוגרת המיטיבה" יכולתי להרגיע בכל פעם מעט יותר את הילדה בתוכי וכך יותר ויותר ניהלתי את חיי כקטי הבוגרת ולא כקטי הילדה הקטנה והמבוהלת.


בעבודתי בכורסאת המאמנת והמתאמנת אני רואה פעם אחר פעם כיצד העבר מנהל את החיים בהווה. הסיפור על ערב שישי בבית הוריי הוא דוגמא מצוינת איך בבית שיש בו שפע, למרות שהיה עני במושגים רבים אחרים, לא יודעים להינות ממה שקיים כרגע.


אני פוגשת אנשים שכל כך מבוהלים מהמחר ומשוכנעים שאין להם מספיק כבר עכשיו. הבהלה המצויה בגופם מניעה אותם להתאמץ יותר. הם בטוחים שאם יהיה להם עוד כסף, עוד דירה, עווד חפץ, בן זוג, בת זוג, עבודה טובה יותר ועוד- זה יאפשר להם להרגיש בטוחים. גם כאשר הם בוחרים לצאת לטיול או לאכול במסעדה או לעשות משהו להנאתם, ההנאה אינה שלמה.


לשפע היבטים רבים. בשולחן האוכל המלא כל טוב בביתי יכולתי להנות ממה שיש, אולם דבריו של אבי הפנו אותי למה שאין. היכולת הזו להיות בקשר עם מה שיש כרגע ולהינות ממה שקיים בחיינו, דורשת למידה, אימון הגוף והתודעה.


כיום, ההסכמה לשמוח במה שיש עכשיו, עם השאיפה והרצון לשאוף ליותר, אבל לא ממקום של פחד וכיווץ אלא ממקום של יצירתיות, חדוות העשייה וההתפתחות הטבעית- היא בעיניי חלק מתודעת השפע.


שפע הוא רעיון שיש לו ביטוי גופני. היום אני יודעת שככל שאני יכולה לנשום עמוק יותר כך אני יכולה להרחיב את התודעה שלי לאפשרויות מגוונות יותר של שפע.

ולקראת השנה החדשה בפתח

אאחל לכם שפע של ברכות המרחיבות את ליבכם ואת חייכם.



קטי טייב, מאמנת להקשבה & טרנספורמציה

053-7317662



0 צפיות

כל הזכויות שמורות לקטי טייב 

Tel: 053-731-7662

קטי טייב מאמנת 

  • Facebook Clean Grey
  • Twitter Clean Grey
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now