השבוע הייתי ברשם הירושות בתל- אביב והפקדתי את הצוואה שלי. הנסיעה לשם כולל זמן ההמתנה והפקדה הצוואה ארכה שעה. הדרך אל הצוואה הייתה ארוכה יותר. :-)
לפני כעשרים ושלוש שנה ילדתי את ביתי השנייה ועם בואה לאוויר העולם הבנתי שיש בידינו שני יהלומים יקרי ערך, הילדים שלנו . התחלנו לחשוב אני ובן זוגי, מה יהיה במקרה שבו שנינו לא נישאר בחיים, מי היינו רוצים שיטפל בילדינו.
בעריכת הצוואה מתייחסים לרכוש הפיזי שיש ואופן חלוקתו אולם לנו באותה תקופה לא היה רכוש, יותר נכון היה לאמור שעמודת ההתחייבויות עלתה על עמודת הנכסים ולכן השאלה המשמעותית הייתה , מי יטפל בילדינו ?
היינו מאוד צעירים ,אני בת 25 ובן זוגי בן 29 ובשתי המשפחות שלנו , החלו האחים והאחיות להינשא וללדת ילדים משלהם . אני זוכרת שהעלנו במשפחתנו את נושא הצוואה וכמו במשפחות מזרחיות רבות מיד אמרו לנו :" אל תדברו שטויות ,חס וחלילה " ו "שקט ,שקט שלא נדע " ו"יהיה טוב " ,כך הנושא פשוט הושתק.
אני מודה שהיה לי מאוד קשה לפגוש את המחשבה שאולי לא אהיה חלק מחיי ילדיי. שהם יגדלו מבלי שאזכה להכירם, אבל רציתי לנהוג באחריות לגבי האנשים שאיתם הם יגדלו במידה ולא נזכה לגדלם.
התחלתי תהליך של התבוננות במשפחה ובסביבה הקרובה שלי ושאלתי את עצמי :"מי יכול לגדל את ילדיי בדרך שתהיה הכי קרובה לדרך שלי ?" אחרי שהבנתי ממי אני רוצה לבקש שייקח אחריות על גידולם , מצאתי שהיה לי מאוד קשה לבקש. לא רק הבקשה מאותה בת משפחה הייתה קשה עבורי אלא ההתמודדות עם התשובה , מה אם היא תסרב? כיצד ארגיש אני וכיצד אתמודד עם התגובות של אחותי ואימי כי לא פניתי אליהם בתחילה . מה זה אומר על היחסים בינינו ?
עלו כל כך הרבה תחושות , מחשבות וחששות . בזמנו לא היו לי הכלים להביע את הרצונות שלי בצורה ישירה וישרה ולכן מצאתי את עצמי נמנעת מלדבר על כך ומקווה ש "יהיה טוב " ואשאר בחיים .
השנים חלפו, הילדים בגרו. בשנת 2015 בעת סיום לימודיי כמאמנת בבית אימושיין ,סעיף הצוואה היה חלק מרשימת הניקיון ואני אמרתי לעצמי :"קטין עליי, שטויות . זה עכשיו רק עניין של נכסים , הילדים בגרו ואני אוכל לסיים את העניין במהירות" .
חלפו שנתיים נוספות :-)
בינואר 2017 לאחר ששוחחתי עם כמה עורכי דין ,בחרתי אחד לעבוד איתו והוא שלח אליי מסמכים למלא לפני הפגישה. היו כמה שאלות מעניינות :
1. האם במותי אני רוצה להעביר את מחצית ההון המשותף לילדיי או לבן זוגי ?
2. מהם סידורי הקבורה שלי ?
3. האם יש אילו הגבלות שאני רוצה ליצור בצוואה ?
שאלה 1
במקרה כמה מחברותיי הן עורכות דין ושאלתי אותן לדעתן. התחילו לזרום אליי סיפורים על האלמן שרק לפני שנה התאלמן והנה האישה החדשה "משתלטת " על כל הרכוש ולא יישאר כלום לילדים. חברה טובה אמרה לי :"את רוצה שתבוא מישהי ותיקח את הכסף של הילדים שלך ?" שאלה זו עוררה אצלי שאלות נוספות . האם הכסף שייך לילדים שלי או לכל אחד מאיתנו. העברת מחצית מההון שלנו לטובת הילדים תשפיע באופן ישיר על רמת החיים של בן הזוג הנותר, האם זה מה שאנחנו רוצים ? האם יש צורך ליצור מנגנון שיגן עלינו מראש מפני בני זוג פוטנציאלים ?
בשיחות ביני לבין בן זוגי הועלו חששות ופחדים לגבי העתיד. נחשפו אמונות חבויות שיש לכל אחד מאיתנו וכך נוצר תהליך פנימי של "בדק בית" בינינו לבין עצמנו. במה אנחנו מאמינים וכמה אמון אנו נותנים אחד בשניה .
שאלה 2
איך הייתי רוצה להיקבר?שאלה טובה :-))
לאחר מחשבה ביקשתי לשרוף את גופתי ולפזר את האפר בים. לערוך מסיבה על החוף כולל אוכל טוב ומוסיקת תופים. ביקשתי שיזכרו אותי דרך סיפורים ,בדיחות , והעיקר שיהיה שמח. מרוצה מעצמי הצגתי את הבקשה בפני ילדיי. התגובה הראשונה הייתה הלם . מה פתאום , השתגעת ? את לא יכולה להפיל עלינו דבר כזה , תעשי את זה את !
זה לקח כמה חודשים להבין את החששות והפחדים . זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן לחלוק עם ילדיי את תפיסות העולם שלי לגבי חיים ומוות . בדקתי האם בישראל אפשר לשרוף גופות. וכמה חודשים אחרי, הייתה הסכמה לממש את בקשתי.
שאלה 3
אחת ההחלטות לגבי הרכוש נגעה לעניין הדירה שלנו. האם עם מותנו אנו מאפשרים לילדים לעשות בדירה ככל העולה על רוחם או מייצרים איזו הגבלה לגבי מכירה הדירה. החלטנו לשים מגבלת מכירה לדירה. הדירה המשותפת תוכל להימכר על ידי הילדים במלוא להם 35 שנה.
זו שוב הייתה הזדמנות לשיחה . שיחה על אחריות , על אמון . הילדים שאלו ובצדק :"מה אתם לא סומכים עלינו?" או "אתם רוצים לשלוט על ההחלטות שלנו גם לאחר מותכם ?"
נדרש זמן.....שיח .....שיתוף ...אורך רוח ....נשימה.
החתימה :-)
בדצמבר 2018 כמעט שנתיים אחרי .. בשעות הערב , יחד עם עד נוסף. באווירה אופטימית , קלילות וצחוק נחתמו שתי הצוואות .
התהליך לכל אורכו היה מלמד ומצמיח . בתור מאמנת ומתאמנת שמתי לב לתחושות , לפחדים , להימנעות ולקושי ששיחה כזו מייצרת . אחד הדברים שבלטו עבורי היה הקצב שבו טיפלתי בנושא. ראיתי שלא יכולתי להאיץ במקומות שבהם הייתי צריכה לשהות , להתמהמה , לחוש , להתרחק ולנשום .
פגשתי שאלות על קירבה, אחריות ואהבה.
היה קשה לי לנשום כאשר חשבתי כיצד אני רוצה להיקבר ?
היה לי קשה לנשום לנוכח המחשבה כי לא אהיה חלק מחייהם של אנשים שאני כל כך אוהבת .
נשארתי עם תחושת החמצה לגבי מסיבת הסיום שלאחר מותי ולכן אני שוקלת ברצינות להקדים אותה ולחגוג את החיים עם האנשים שקרובים כל כך לליבי. :-))
אני יכולה לאמר שהדרך אל הצוואה הייתה משמעותית וחשובה אפילו יותר מהשגת היעד .
לחיי החיים.
קטי טייב מאמנת להקשבה & טרנספורמציה . 053-7317662
קטי איזה אומץ לתהר נושא מסובך כל כך בכזה פתיחות. למדתי אמון ממך ומודא לך שהבאת את זה תודה רבה. וורה