גדלתי בבית מזרחי שתבע ממני "לעשות כבוד ". לעשות כבוד להורים,לרבנים ,למבוגרים ,למורים ולאנשים בעלי תפקיד , למומחים .
כל קבוצה האנשים הזו הייתה "מורמת מעם ". הם היודעים ,אני לא.
"לעשות כבוד היה במשמעותו הרחבה עבורי בעיקר הוא לא להטיל ספק, לערער, לחקור ,לחלוק. לא להגיד מה לא עובד עבורי. לא להביע את דעתי שאינה תואמת את "המכובדים". לעשות כבוד משמעו במציאות הוא לקבל את הדברים כפי שאומרים אותם ללא חקירה או התבוננות פנימית.
אבל אני הייתי ילדה אחרת. הקשבתי למה שאחרים אמרו, המבוגרים ,המורים וההורים . התבוננתי במעשים ושאלתי שאלות. הקשתי . חקרתי. ערערתי.
התגובות לא היו מפרגנות. פגשתי כעס, בלבול ובעיקר חוסר שביעות רצון.אמרו לי :"את לא מבינה ", "לא לזה התכוונו" , "זה לא איך שזה נראה " ובכלל עדיף בשבילי שאדבק בפרקטיקה של "נעשה ונשמע".
שלא במקרה פגשתי בחיי מורים /מומחים /אנשי רוח . נקרא לכל הקבוצה מורים (במשמעותו הרחבה של הדבר ) שאליהם התייחסתי בכבוד. הקשבתי לדבריהם בתשומת לב, בחנתי את הידע והעמקתי בו והקשתי קושיות .
וכשהבעתי את דעתי בקול רם ,זה לא מצא חן בעינהם (חלקם לפחות ). גם הם טענו כלפיי :"את כפוית טובה" , "את לא מבינה " ו"יש לך עוד הרבה מה ללמוד " ממש כפי שהייתי ילדה קטנה.
לשמחתי הרבה היו ויש בחיי מורים מיטיבים שידעו להקשיב ולהוקיר אותי על האומץ לשאול שאלות ולחקור לעומק את החומרים דרך החוויה שלי ונקודת המבט שלי.
בזמן האחרון עשיתי חשבון נפש ושאלתי את עצמי :"איך זה שאני ממשיכה לפגוש מורים "כעסנים ", "חסרי גבולות " כאלה שאני פוגשת את הזעם שלהם ,את חוסר הסבלנות ואת חוסר הכבוד שלהם כלפיי.
בעבר הייתי עונה , "כי כנראה יש עדיין זעם בתוכי והוא משתקף אליי " והייתי אומרת לעצמי "אני צריכה לעבוד על הגבולות שלי " . גם אם יש בתשובות האלה מן האמת שמזמינה אותי להתבוננות וחקירה שמתי לב שאני הופכת להיות אותה ילדה קטנה , שבוחנת בתחושת אשמה את עצמה , מה היא עשתה "לא בסדר ".
לכבד בעיניי היום הוא היכולת לראות אותי ,לקבל אותי, להשמיע את קולי גם אם זה לא ימצא חן בעיניהם של אחרים. מורה טוב בעיני הוא מורה שיכול להצמיח במרחב שלו אנשים עצמאים. מורה טוב הוא מורה שצומח מתוך שאלות , מעודד אותן ומאפשר מרחב שמצמיח את המורה הפנימי של כל אחד בתוכו .
בספרו של יידו קרישנמורטי "לגעת במהות " בפרק על החינוך הנכון אומר יידו :"ההורים והמחנכים יכולים לעודד את הביקורתיות של הילד ואת ראייתו הפנימית רק אם יעודדו אותו להטיל ספק בסמכותו של כל ספר, לחקור את ערכי החברה הקיימים , את ערכי המסורת , את צורות השלטון ואת ערכי האמונות הדתיות "
היום, כשאני לא משמיעה את קולי, אני חסרת כבוד לעצמי. אני לא מכבדת אותי כאישה בעלת דעה מקורית ואישית, אישה שמשמיעה את קולה גם אם דעתי היא בניגוד לדעות אחרות. אישה שרואה את עצמה כבת אדם השווה לכל איש ואשה אחרים באשר הם . מורים , הורים , בעלי תפקיד ,מומחים . היום אני יודעת שאם אני לא רוכשת את אותו כבוד לעצמי מדוע שאחרים יעשו זאת .
בגיל שבע , הייתי אוספת את הילדים הקטנים מסביבי ומלמדת אותם לקרוא, חשבון ,להכין בובות ולהעלות הצגות . כל כך אהבתי את המבט הסקרן , המתעניין , המתרגש לגלות עולמות חדשים . זה ריגש אותי .
שנים לאחר מכן פיתחתי סלידה ממקצוע ההוראה. אף על פי שלמדתי באוניברסיטה אנגלית וחינוך מתוך כוונה להיות מורה, כששאלו אותי "תגידי , את מורה "? התבאסתי לזהות את עצמי עם המקצוע הזה.
כמאמנת אני שמחה לגלות שבמרחב האימוני יש לי תרומה למורה הפנימי של כל אחד מהמתאמנים שלי. כתלמידה נצחית (יש מקום להרחיב לגבי המושג למידה ) אני מעודדת אותם לשאול שאלות , לא להסכים , לקרוא תיגר על האמונות והכללים שהם אימצו בחייהם . אני ערה לכך שחלק גדול מהמאבקים הפנימיים מקורם באימוץ ערכים , אמונות , פחדים של מבוגרים שונים בחייהם. אני פוגשת את הסוגיה להישאר "הילד/ה הטוב/ה" בכל טווח הגילאים . חקירה במרחב בטוח ומוגן מאפשרת אולי בפעם הראשונה את הערעור, את שאילת השאלות , את האפשרויות החדשות .
אז עשו כבוד לעצמכם , תגלו את המורה הפנימי שלכם .
ואם אתם רוצים ליווי בדרך אליכם , אשמח. קטי 053-7319662
Comments