ענבים

ענבים

1.

שבת. ארבעים מעלות בחוץ, ארבעים ואחת בפנים. ההורים פרשו לחדרם לשנת צהרים. שתינו בתוך האוהל, נהנות. כל אחת בתורה ניגשת מדי פעם למקרר וקוטפת בחשאי ארבעה ענבים. את התפוח ופלחי הקלמנטינה כבר סיימנו לאכול. לענבים יש טעם מתוק ומיוחד.

יש משהו מרגש בהליכה השקטה על קצות האצבעות, כדי לא להעיר את אבא ואמא, ואז בפתיחה האיטית של המקרר, קטיפת הענבים החרישית והריצה המהירה אל האוהל. רגשות של שמחה ופחד מהולים בתחושת ניצחון מספקת. הפרס בידינו בלי שנתפסנו.

בדרך כלל היה מותר ואף רצוי לאכול בבית שלנו, אבל כיוון שבדיוק יצאו לשוק, הענבים היו יקרים ואמא קבעה בדיוק כמה מהם נאכל.

אשכול הענבים מונח לו על צלחת במקרר. הענבים ירוקים ומבריקים. זהו הפרי הראשון של הקיץ. האשכול נחשף עד שנותרו רק השריגים. הפרי המתוק מתגלגל בפה ואחר כך בבטן. אנחנו מרוצות.

האוהל שלנו עשוי משני סדינים שחוברו להם יחדיו במרכזם באמצעות כמה מקלות כביסה שנקשרו בצדם האחד למיטה ובצדם השני לכיסא מפינת האוכל. אנחנו מביטות זו לזו בעיניים ומחייכות חיוך רחב. במשך שעה וחצי אנחנו משחקות, מפטפטות, צוחקות. רוקמות קשר של אחיות.

אמא ואבא התעוררו משנת הצהרים וכעת אנחנו חוששות שבעוד כמה דקות נקבל נזיפה על הזללנות שלנו. שתינו מקוות שזה יחלוף ללא מהומה גדולה, מקסימום הטפת מוסר בסגנון כמה אנחנו לא מתחשבות ושהענבים עכשיו יקרים מאוד, ולכן היינו צריכות להשאיר גם לאחרים. אנחנו משערות שעכשיו, אחרי שיתגלה שאכלנו את המנה שלנו, לא נקבל יותר.

היא מניפה את ידיה אל גופי הקטן במהירות מפתיעה ומכה בי מכות כואבות. ההשפלה וההפתעה מהמכות והצעקות משאירות אותי קפואה ודומעת.

אמא תמיד עודדה אותנו לאכול עוד, לסיים מהצלחת, להוסיף גם כאשר אין לי יותר מקום בבטן.

לא הבנתי איך זה שהאמא הטובה שלי, האוהבת, מתנהגת כך. את מגע ידיה הרגשתי שעות ארוכות לאחר מכן על עורי הצורב מכאב.

שעתיים קודם צחקקנו יחד, ועכשיו שתינו בוכות ומתחבקות חזק חזק. מתבוננות האחת לשנייה בעיניים, ולא מוצאות בהן הסבר לאלימות שפגשה אותנו כעת. דמעות של כאב וחוסר אונים ניגרות על לחיינו.

2.

חודשים ארוכים לאחר אותו המקרה, אולי אפילו שנים אחר כך, בכל פעם שאמי הציעה לי ענבים סירבתי. גם כאשר ניסתה לשכנע אותי שזה בסדר ואמרה שהיא מרשה לי - לא אכלתי מהם.

רציתי להעניש אותה, לכן התבצרתי בסירובי. גם כנערה, על אף שהבנתי שאני בעצם מענישה את עצמי, לא הצלחתי לאכול ענבים. נשמרתי מהם. נשמרתי ממנה.

היה זה רגע של משבר אמון עמוק ביני לבין אמי, ביני לבין העולם. היד המלטפת הפכה בן רגע ליד זועמת ומכה, ואני התבלבלתי.

לימים למדתי שילדים מתבלבלים מאוד כאשר האנשים הקרובים אליהם ביותר, אמא ואבא - שאמורים להיות עבורם המגינים, המטפלים, השומרים - הופכים להיות אלה שפוגעים בהם.

באותו רגע בגיל שמונה, הגוף שלי קפא והתכווץ. גילתי משהו חדש על העולם: האהבה אינה דבר מובן מאליו. הבנתי אז שיש רצונות שאוכל לממש ויש כאלה שלא, וכך התחלתי לעשות התאמות בין מה שמותר ומה שאסור. צמצמתי את הרצון האישי שלי והתאמתי אותו לסביבה.

במהלך השנים שמתי לב כי לעיתים צמצום הרצון האותנטי שלי הינו מודע ולעיתים זה נעשה באופן בלתי מודע. כך, מה שאפשרי עבורי - מצטמצם. כך אני שותפה להשתקת הקול שלי.

3.

אני אוהבת ענבים. אני מתפעלת ביראת כבוד מכל הצבעים ומכל הסוגים. אבל לאחרונה שמתי לב שאני לא אוכלת אותם. אני טועמת שלושה או ארבעה, ואז מביטה אליהם במקרר במשך כמה ימים, ולבסוף זורקת אותם לפח כשהם רקובים.

פעם, באחת הקניות המשותפות בסופר, שאל אותי בן זוגי למה אני קונה ענבים. השבתי לו בטבעיות שאני מאוד אוהבת לאכול אותם. הוא ציין בפניי שאני אמנם תמיד מתלהבת מהפרי הזה, אבל אף פעם לא אוכלת אותו. "רוב הזמן את רק מסתכלת על האשכולות המבריקים, ולא מרשה לאף אחד לאכול מהם".

עד הרגע באימון שבו העליתי למודעות שלי את אותו זיכרון ילדות ישן, לא קישרתי בינו לבין ההתנהגות שלי סביב הפרי המתוק. אך בעוד שאני שכחתי, הגוף שלי זכר. במשך כמעט ארבעים שנה קיימתי באופן בלתי מודע את החלטתי להעניש את אימי ולא לאכול ענבים. בפועל, לאורך כל הזמן הזה הענשתי את עצמי.

להסכים לאהוב אותי באופן מלא ולהביע את רצוני האותנטי והחופשי הינו שדה האימונים הנוכחי בחיי. ההסכמה לעשות את מה שאני רוצה מבלי להקשיב לקולות שאומרים לי שאיני מתחשבת באחרים מאופיינת בעבודה פנימית של הגוף ושל התודעה. ההסכמה לשחרר את עצמי מהחלטות פוגעניות בי כדי "להעניש" את הוריי מהווה חלק מדרכי.

האם אתם מזהים את המקומות שבהם אתם מענישים את הוריכם? הדרכים הללו יכולות להיות רבות ומתוחכמות. אנשים , ממשיכים לשאת את הכאב והכעס הפנימי על הוריהם בתוכם, ויכולים לדוגמא ליצר קשיים כלכליים כדי "להעניש" את הוריהם ולגרום להם "לשלם" על מה שקרה בילדותם.

הרצון שלנו, שבעבר אולי נשחק אל מול המבוגרים בחיינו, ממשיך ומתקיים בהווה, אולם אין לנו קשר ישיר איתו. אנחנו כל כך מיומנים בריצוי, בהישרדות, עד שאנחנו מאבדים את הקשר עם הרצון החופשי שלנו. פעמים רבות ביטוי הרצון שלנו מהווה עבורנו איום פיזי ממשי, ולכן נימנע מכך.

4.

זה לא סיפור על אמא רעה. ההפך הוא הנכון. בחוויית הילדות שלי אמי היתה אם מיטיבה. זה סיפור על אמא שלרגע קט אחד איבדה את הקשר עם הנשימה שלה והפעולה שנקטה כתוצאה מכך נצרבה בעורה ובנפשה של בתה.

במבט לאחור אני הבנתי שבאותו רגע נולד בי חוסר אמון עמוק לגבי אהבה ונוצר בלבול פנימי ביחסיי עם רצון וחירות. כדי לא להעביר את הטראומה שלי לילדיי, אני נדרשת להתבונן על המקומות הכאובים בחיי. אני נדרשת לפגוש את הילדה הקטנה הפגועה ולתת מקום וביטוי למה שהיא חווה ומרגישה.

מתוך האפשור הזה אני יכולה לצמוח, להבין את מה שפגשתי ולוודא שאיני משחזרת את האירוע בחיי ילדיי.

בביתנו יש סיפור על אמא והמעדן. הפעם, אני היא האמא. כשהיתה בת עשר אכלה לה בתי בהנאה את המעדן האחרון במקרר. אני, "שבניתי" על המעדן וביקשתי שישמרו לי אותו, איבדתי את העשתונות כאשר לא מצאתי אותו במקרר. באותו רגע לא הבנתי מה אוחז בי. אמרתי לה משפטים כמו "את לא מתחשבת באחרים" וממש כעסתי.

לא הכיתי אותה, כי זו החלטה שקיבלתי ביום שבו החלטתי להיות אמא, אבל כאשר הבטתי בי מהצד ראיתי התנהגות חסרת פרופורציות למקרה. ביני לביני תהיתי מה קורה לי, אבל לא הצלחתי לעצור את ההתנהגות ההזויה הזו. ימים אחר כך ניהלתי שיחות עם חברות לבדוק אם אני "בסדר".

כאשר כולן ציינו בפניי שזו התנהגות די חריגה, שאלתי בתמימות: "אז איך היא תלמד להתחשב באחרים? אם לא אומר דבר ולא אגיב למעשיה, היא תהפוך לילדה אגואיסטית שעושה רק את רצונה".

אתם שמים לב לשחזור של מקרה הענבים?

5.

חלק מהאנשים שמגיעים לאימון עוזבים לאחר זמן קצר. ברגע שהם מגלים שהם נדרשים להתבונן על מערכת היחסים שלהם עם הוריהם, התבוננות שכרוכה לעתים במפגש עם זיכרונות כואבים, הם מעדיפים לעזוב. כמה פעמים נאמר לי באופן ישיר: "אני לא רוצה לטפל בי, אני רוצה לטפל בילדים שלי ובקושי שלי מולם". שוב ושוב אני מסבירה שאם הם לא ילמדו להכיר ולחבב את הילד/ה שבתוכם, הדרך אל ילדיהם עשויה להיות מוגבלת. אם אין בתוכנו אמפתיה למה שעברנו בתור ילדים, איך נפתח אמפתיה כלפי ילדינו?

החוויה הקשה ביותר להורה שיושב על כיסא המתאמן היא הגילוי שהוא מתנהג בדיוק כמו הוריו. למרות שהבטחנו לעצמנו שלא נשחזר את הקושי שלנו, שהילדים שלנו לא יעברו את מה שעברנו, אנחנו מוצאים שבאופן בלתי מודע אנחנו עושים את אותו דבר, וזה משהו שקשה מאוד לפגוש.

האפשרות לריפוי טמונה במפגש עם הילדה שבתוכי. המפגש עם הגוף מציף תחושות ורגשות קשים. בעיניי, זו הדרך לפתח חירות. מה שאני מגלה בשנים האחרונות, וזה עדיין מפתיע אותי, שיש אנשים שמעדיפים להישאר משועבדים לאמונות המגבילות שבתוכם מפני שזה מרגיש להם קל יותר.

אני חושבת שהדרך הקצרה ביותר לחירות עוברת דרך ההיכרות עם מי שאנחנו, ובעיניי זה שווה את הקושי הנובע ממפגש עם הרגשות והתחושות הקשים. כל תחושה או רגש הם ארעיים ולבסוף חולפים, בעבודה עם הזיכרונות ישנה אפשרות להתמיר את הרגשות והתחושות עם אנרגיה חדשה של רווחה בגוף וצמיחה תודעתית.