נְשִׁימָה

הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ פּוֹגְשׁוֹת אֲטִימוּת.

הַקּוֹל רוֹעֵד

הַלֵּב מִתְכַּוֵּץ

וְהַמִּלָּה אִנָּה.

קְחִי נְשִׁימָה. עוֹד אַחַת.

אֲנִי מְבִינָה, אֵין לָךְ מִלִּים.

אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת מִלָּה שֶׁמְּתָאֶרֶת תְּחוּשָׁה

כְּדֵי לְיַצֵּר בְּהִירוּת, לְסַלֵּק בֶּהָלָה.

הַכַּדּוּר שֶׁתָּקוּעַ עַכְשָׁו בַּגָּרוֹן

חוֹסֵם אֶת הָאֲוִיר

מַעֲלֶה בָּךְ דְּמָעוֹת.

אֶל תַּאֲמִינִי לְבִקֹּרֶת

אַל תִּשְׁמְעִי אֶת הַגִּנּוּי

מֻתָּר לָךְ

לֹא

לְדַעַת.

קְחִי נְשִׁימָה

אַתְּ תִּמְצְאִי אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל

הַתְּחוּשָׁה,

הַהַרְגָּשָׁה,

הַמִּלָּה.

הַקֶּצֶב שֶׁלָּךְ

אֲנִי אִתָּךְ

נוֹשֶׁמֶת.