חיפוש
  • קטי טייב מאמנת

הולכת על ביצים

עודכן ב: 30 יול 2019




השעה שש וחצי בבוקר. הגענו. כולנו עומדים מול פתח הברכה העירונית ליד המבנה עם הסורגים שבו קונים את הכרטיסים. אין איש. מניחים את הצידנית, המים והסלים. מנערת את הזרועות מכובד הסלים ומחייכת. לבושה מכנסיים קצרים כחולים עם גופיה ירוקה ונועלת קבקבים. כל הדרך נאבקה בהם שלא יברחו לה מהרגליים. עוד נשימה עמוקה. מביטה לעבר אחותה הצעירה ממנה. גם היא מאוד רזה, כמוה. יש עוד סיכוי היא חושבת , יש עוד סיכוי שהיום יהיה יום טוב .


אחיה הקטן קופץ משמחה ורוצה לרדת מהעגלה ולהיות לידה. אמא נאנחת : שוב פעם אנחנו חצי שעה לפני הזמן, פותחים את הברכה רק בשבע, למה אתה צריך לשגע אותנו כל פעם כדי שנגיע לפני ? אפשר לחשוב שאם נגיע בשבע לא יהיו עוד מקומות על הדשא. זה לא רק המקום על הדשא, אביה עונה לאמה, זה מקום בצל, מתחת לעץ גדול, נתפוס מקום לכולם. בוא תגיד את האמת , אתה לא רוצה לבזבז אפילו שנייה, הרי אנחנו לא נצא מכאן לפני שממש יצטרכו לסלק אותנו, שחס וחלילה לא ננצל כל גרוש ששילמנו. רעד קל עובר לה בגב. היא פוחדת שהשיחה תתפתח למריבה חדשה. הרחוב שקט כל כך.


לא מבינה למה השיחה הזאת מתקיימת שוב , הרי כולם יודעים שאם אנחנו רוצים להגיע לברכה בשבת , אבא יעיר את כולם בחמש בבוקר כדי שנתארגן, היא תקום מהמיטה בבהלה ותעיר את אחותה ותעשה כל מה שביכולתה כדי שיצאו מהבית כמה שיותר מהר, כי ידוע שהוא יכול להתחרט, ורק המחשבה להיות כל היום בבית או ברחוב בחום הקודח הזה של אוגוסט מייאשת אותה. היא מנסה להרגיע את אמה ועוזרת לה במה שהיא מבקשת, מלבישה את אחיה הקטן, מביאה את המגבות והסבון , שכולם יתקלחו במלתחות של הברכה, כי אם כבר נמצאים בברכה, אז נחסוך את המים. מכניסה בגדים נקיים בשבילה וגם בשביל אחיה התינוק ואחותה. בינתיים אמא מוציאה מהמקרר את הסלטים שהכינה בשישי, מעבירה לקופסאות קטנות, מוציאה פירות וירקות, כמה בקבוקי בירה וכמה בקבוקי מים קפואים שהשאירה בלילה במקפיא, כדי שיהיו מים קרים כל היום. היא יודעת שזה יהיה מאוד כבד ושותקת. אמא מוסיפה פיצוחים וחותכת עוגה שאפתה. היא מכניסה לתוך הצידנית את הסלטים ובקבוקי הבירה, הבקבוקים שהופכים את אבא שלה מאדם כועס לאדם צוחק ומזמר, עד לנקודה מסויימת שבה הוא שותה לגימה אחת יותר מדי ואז הוא הופך להיות איש מפחיד שכדאי לשמור מרחק ממנו, אבל זה לא יקרה היום בברכה, יש יותר מדי אנשים בסביבה. את העוגה וכלים חד- פעמיים היא מכניסה לסל גדול. הבגדים והמגבות נכנסים לתוך סל חדש. בסל השלישי היא מכניסה את הכדור וגלגלי הים, שאחר כך תנפח בברכה לאחריה הקטן. היא מסתכלת על הסלים , הצידנית , עגלת התינוק ויודעת שיהיה כבד והדרך ארוכה עד הברכה , ולהם אין אוטו כמו לאחרים, אבל היא שותקת. נו , בואו תשתו ותאכלו, אימא מבקשת מהמטבח, בקושי ממש רק כדי לא לעורר ויכוח היא שותה שתי לגימות מהתה ולוקחת חצי מהעוגה ומכריחה את עצמה לבלוע. רק שלא יתחרט, היא חושבת, שאמא לא תגיד משהו והוא יענה לה, ואז יתפתח איזה ריב ולבסוף נשארים בבית. תצלצלי לחיים, תעירי אותם שיבואו לברכה בזמן. אני לא מתקשרת לאף אחד, היום שבת, תן לאנשים לנוח, אתה רוצה - תתקשר אתה.

אמרתי תתקשרי קיבינימט, למה את מתווכחת, את לא מבינה, הם יגיעו רק בעשר, חבל על היום. והיא מתעלמת מהבקשה. היא נדרכת , נמתחת , היא מכירה את הכיווץ הזה בבטן, היא שואלת את אמא בשקט אם היא רוצה שהיא תחייג אליהם, והיא עונה: לא! הם יגיעו כשהם יגיעו. השעה כבר חמש וחצי, זה הזמן לצאת היא חושבת. אני אתחיל להוריד את הסלים? כן, אבא צועק. ואמא אומרת :" עוד מוקדם. והיא פותחת את הדלת, יוצאת למדרגות , גוררת את הסלים ליציאה וקוראת לאחותה לעזור לה. רק בקושי היא מצליחה להזיז את הסל מפתח הדלת. לכל סל הצטרפו שני בקבוקי מים קפואים, והם כבדים. שתיהן מרימות את הסל ויורדות באיטיות את שלוש הקומות עד שמגיעות לכניסה לבניין, והיא אומרת לאחותה לחכות ועולה במדרגות שוב. ריח הביוב מכה בה עם פתיחת הדלת, והבטן מתכווצת , ותחושה שעוד רגע כוס התה עם העוגה יהיו על המדרגות , אבל היא עוצרת את הנשימה, עוד מעט יהיה אפשר להימלט מהריח הנורא. יום אחד הריח הזה ידבק בי ולא יעזוב, ולכל מקום שאני אלך אני אריח ביוב , ריח של צואה ומים עכורים שלא ירפו ממני. המחשבה חולפת בראשה ,והיא מחזיקה את הנשימה עד הקומה השלישית בדרך להביא את הסל ושומעת את אבא מזרז את אמא : נו כבר, אנחנו מאחרים. היא יודעת שאף פעם לא מאחרים, הם מאלה שמגיעים ראשונים ומוקדם, זה קורה גם בפיקניק של יום העצמאות , אבא רוצה לתפוס מקום ליד הבמה וכולם מתייצבים ביער בשש וחצי בבוקר, אף על פי שהחגיגות מתחילות באחת עשרה. שוב נשימה עמוקה, מזמינה כוח לשרירי ידיה הרזות ולוקחת את הסל השלישי ויורדת בקושי במדרגות עד כניסת הבניין להריח את הצחנה שעולה מהביוב. אימא קוראת לה לבוא שוב לקחת את העגלה של אחיה הקטן, אוספת אותו אל ידיה ויורדת במדרגות. לבה קופץ משמחה. היא לא עשתה שום דבר עד עכשיו שירגיז אותו, שיכול לגרום לו לשנות את דעתו. עוד מעט מתחילים ללכת. כבר היו כמה פעמים שהכל היה מוכן בתוך הסלים ובתוך הצידנית, והם התווכחו על משהו, והוא עלה הביתה ואמר שהוא לא הולך לברכה ובזה זה נגמר. לאמא אין כסף משלה, לא יכולנו ללכת לבד. וגם היא אמרה שאפילו אם היה לה כסף, היא לא הייתה הולכת בלעדיו, כי אחר כך הוא יעשה לה מרור. היא חשבה שבכל מקרה היום יהפוך לעוד יום של צעקות וקללות ואולי עדיף שלפחות חצי יום בבריכה היה יכול להיות גן עדן וחצי גיהנום, אבל אימא אף פעם לא הסכימה איתה, וגם כשהיא ביקשה ללכת עם אחותה, אימא שאלה : ואותי תשאירי לבד אתו ? את לא מתביישת ? והיא התביישה, הרגישה שעשתה מעשה נורא, למרות שלא הבינה מה בדיוק עשתה. מתחילים ללכת. אחותה מתחילה לקטר : אני לא יכולה להרים את זה , זה כבד. ואבא צועק : אם אתן לא רוצות, נישאר בבית. את יכולה להישען קצת כדי שארים את הצד הכבד יותר, היא פונה לאחותה ומציעה שאולי ישירו יחד או ישחקו משחק כדי שהזמן יעבור מהר יותר .


עכשיו היא יושבת על הצידנית. כולם מחכים לכרטיסן . היא מתפללת שהוא יגיע לפני הזמן, שלא יקרה שום דבר שיכול לשנות את התוכנית לבלות את היום בברכה. היא יודעת שברגע שיכנסו לברכה ייעלם האיום. והיום הזה לכמה שעות היא לא תהיה ביניהם. היא תרוץ, תקפוץ ותצלול. והיא תשמח, להיום, להיות סתם עוד ילדה בברכת השחייה. __________________________________________________________________________________


כיצד תחושות גוף משפיעות על חווית החיים שלנו ?

באימון אנחנו עובדים דרך תשומת לב

לנשימה

לתחושות (הגוף )

לשפה

בתור ילדים קטנים אנחנו פוגשים מצבים בחיים שיוצרים בנו תחושות. דרך החושים, חוש הטעם או הריח אנחנו יכולים ל"חזור " בזמן למקומות, אנשים, ארועים שפגשנו. כשעולה באפי ריח של ביוב אני מייד חוזרת לבניין שבו התגוררתי בבית ילדותי. לעומת זאת ריח של דשא וכלור, תמיד מזכיר לי את הברכה הערונית ומעלה בי תחושה של נעימות מהשמש שהיתה מלטפת את גופי ורגשות של שמחה ומשחק.

לעיתים, בזמן הווה אנו פוגשים מצבים שמעוררים בנו תחושות עבר, התחושות הללו מעוררות בנו רגשות, החלטות לא מודעות שקיבלנו ועל פיהן אנו פועלים בחיינו הבוגרים והם תולדה של החלטות ילדיות. חלק מההחלטות משרתות אותנו בהווה וחלקן לא.

כשאנו בתשומת לב לתחושות שלנו, אנחנו יכולים לחזור לאירוע עבר, להתבונן בארוע בסביבה מיטיבה ובטוחה (חדר האימון ) ולהכיר את ההחלטות שהילד הפנימי שלנו קיבל. להכיר את הרגשות שהילד חווה ולאפשר אולי בפעם הראשונה, ריפוי של הארוע ובחירה מחדש. כל זה קורה בחדר האימון .


התוצאות של המפגש הן העצמה של החוסן הפנימי של הילדה הפנימית שבתוכנו , תחושת החופש והרווחה בגוף מתפתחים וכתוצאה מכך חווית החופש הפנימי והיכולת לפעול מול המציאות ממקום של עוצמה ובחירה גדלים .

חג החירות מתקרב ובא

אני מאחלת לכם

חיים מתוך חירות פנימית .

קטי טייב , מאמנת להקשבה & טרנספורמציה . 053-7317662

16 צפיות

כל הזכויות שמורות לקטי טייב 

Tel: 053-731-7662

קטי טייב מאמנת 

  • Facebook Clean Grey
  • Twitter Clean Grey
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now